קנדריק לאמר מצדיק את ההייפ סביבו ומוכיח שהוא יותר מסתם טרנד

"Good Kid, M.A.A.D City" הוא בדיוק כל מה שמספרים לכם עליו מכל כיוון, ובמילה אחת – מעולה. מכונת ההייפ יכולה להיות מרוצה מעצמה, ולנוח לרגע. כי האלבום הזה הוא הכל מלבד מוזיקה-לחמש-דקות והלאה לבא בתור. אם יש אלבום היפ הופ אחד שאתם חייבים לשמוע השנה זו חייבת להיות יצירת האמנות הזו, סיפור פשוט על בחור טוב בעיר רעה. קלאסי. קולנוע במילים וצלילים, סיפור חיים או בואו נגיד את זה כבר – אמת.

יש כאן הרבה מאוד אמת, כזו שנדה בענווה כלפי כל הסופרלטיבים המאוד נמהרים שממטירים על ראשה, ולאחר שוך ההתלהבות – המאוד מוצדקת – היא תשאר לעמוד אחרונה גם כשאותה מכונת הייפ תמשיך לאכול ראשים להכריח אתכם להתכופף בפני עוד מישהו שייעלם לפני שיתנו לו סיכוי אמיתי. זה לא אלבום ששומעים ביוטיוב או מרפרפים על הקטעים ומחפשים משהו מגניב לצייץ עליו בטוויטר. זה אלבום שדורש את תשומת הלב שלכם כמכלול, כיצירה מהודקת ושלמה, אלבום של איש צעיר שיודע את מקומו ויתרה מכך, יודע לספר עליו.

מקורי, ייחודי, כן ואמיץ, האלבום הזה מזכיר בעיקר את "Illmatic" אלבום הבכורה של נאס. אלבום שהצליח לכלוא רגע בחיים ולגזור ממנו חיים שלמים, מימזיס במילים וצלילים שגם במרחק של כ-20 שנה עדיין מהדהדות רלבנטיות, פוגעות ומרגשות. קנדריק לאמר הוא איש צעיר, חושב וכותב. הוא מגיע מקומפטון, עיר שכתבה בדם ובמחסניות את ההיסטוריה שלה בהיפ הופ כמקום הכי מסוכן בעולם, כפי שחזרו וחרזו מיטב בניה (ד"ר דרה, אייס קיוב, איזי אי וגיים).

ועל רקע הנוף המוכר שלה ממאות שירי היפ הופ, חלקם קלאסיים, הוא מראה לנו כיוון חדש, קול בלתי נשמע של ילד טוב שמנסה להישאר כזה. קנדריק מודע, הרבה יותר מאלו שנכלאו או מתו על מזבח העיר, למיתולוגיה שלה, לתפקיד המכריע שלה בהיפ הופ אותו הוא דוחף קדימה, חזרה לאמת, כמו ב"M.a.a.d City" בו הוא מארח את Mc Eight, אגדת קומפטון נשכחת לבומבה עדכנית ואינטרטקסטואלית מבלי לטרחן אלא להיפך, בשימוש נכון במראי מקום, מצליחה לסקרן.

ב"Good Kid, M.a.a.d City" יש הרבה מאד רגעים אמיתיים, רגעים של חולשה, רגש וגם רגעי שטות (בחורות שולחות לו תמונות של ציצים בטלפון, הזיות משאכטות וקוק, זקנה שמנסה להחזיר גאנגסטרים בתשובה), מבלי לחגוג עליהם ולצאת מתלהבים וסרי טעם. כאמור זה יום בחיים, סינקדוכי לחיים עצמם. נסיעה בתוך וואן של אמא ברחובות שאמא לא היתה רוצה למצוא אותך בהם, יחד עם טיפוסים מפניהם היא הזהירה אותך.

מנקודת המוצא הזו קנדריק לאמר טווה את הסיפורים שלו, אחד קשור ומוביל לשני, אנחנו איתו בפנים, גם בתוך הוואן ובעיקר בתוך הלב והתודעה שלו. כי לאמר הוא יותר מראפר, הוא איש כותב. איש שיודע לרתק את נמעניו אל הקלישאה הגדולה ביותר – ילד טוב שמנסה לשרוד בעיר מטורפת. האלבום הזה מתקיים בנרטיבים האלו, ומתוך בחירה מושכלת של מפיקים שמכירים את היכולות והמקומות אליהם היוצר מכוון (חלקם הגדול השתתף באלבום הבכורה העצמאי והמבריק שלו משנה שעברה, "Section 80"). אין כאן להיטים, אלא שירים מעולים. שירים ללכת איתם, לעזאזל, שירים שמוליכים אותך בהם. כזה טוב.

באמת שאין טעם לכתוב עד כמה "Bitch Don't Kill My Vibe" הוא הכי אאוטקסט שיש כרגע, או איך "The Art of Peer Pressure" הוא מלאכת מחשבת של צורפות אלכימאית כמעט בין מילה, קול וצליל שמוכיחה ש"Good Kid, M.A.A.D City" הוא אלבום ששייך למדף העליון של 2012.

כל שיר כאן הוא סיפור, כמעט שאין אחד מיותר. כי קנדריק, ואפשר לזקוף את זה לזכותו של ד"ר דרה, המנטור של האלבום הזה והבוס של הלייבל בו יצא, חתך החוצה מהציפיות הלא הגיוניות שנקשרו לאלבום הזה, משך הנדברייקס ומיד חתך שמאלה מהכיוון עליו הצביע באלבום הבכורה, ודי בדומה לדרייק ואלבומו השני, משך עמוק פנימה. רק שבניגוד לאחרון, הוא לא מתנצל או מתבכיין על המקום שלו - הוא מאוד מאוד מסוקרן ממנו. ויודע להרכיב ממנו פאזל היפ הופי מאוד מגוון מחד ומאידך אחיד ומהודק, יצירה של יוצר, לא רק ראפר, אלא בעיקר איש של מילים. הוא מביא את עצמו ולא מסתתר מאחורי כינוי, או פרסונה שמצלילה על אישיות אחרת. אל תצללו ותאמינו למוזיקה, לא להייפ. קלאסיקה? הו כן. לגמרי.

קנדריק לאמר קלאסיקה מודרנית? שתפו אותנו בדעתכם בפייסבוק