מכתב של נעמי שמר הופך לספר ילדים מרגש

אחרי פטירתו של אדם אהוב יש תמיד התרגשות מיוחדת במציאת מזכרת חבויה שהותיר אחריו, דבר מה שתופס כמעט בלי דעת את המהות שהוא היה ואת הקוד האישי של הגעגוע שנשאר ולא יתמלא בשום דבר אחר. ללי שמר - בתה של המשוררת, הפזמונאית והמלחינה נעמי שמר – מצאה בעיזבונה של אמה לאחר מותה מכתב שנשלח אליה עצמה ב-1964; מכתב אל ילדה חולת געגועים שמנסה לתאר עבורה את החוויה של ההפלגה בספינת פאר ישראלית שהפליגה מישראל לצרפת.

את המכתב המחורז כשיר, שמעולם לא ראה אור והוקדש כל כולו לילדה אחת בלבד, החליטה בתה של שמר להוציא לאור השנה. אותה צביטה חמוצה-מתוקה שמשחזרת הבת באחרית הדבר בגילוי המכתב האבוד-לכאורה, היא זו שעוברת אל הקורא בהתוודעות עם עוד פיסת יצירה מגוף העבודות העשיר עד להשתאות של נעמי שמר.

כמו פעמים רבות בשיריה של שמר, "איך זרחה לי השמש באנייה 'שלום'" כורך את המידי והאישי עם הארץ ישראלי והלאומי – האנייה "שלום" היתה פאר היצירה הישראלית לתקופתה; נקודה בהיסטוריה שבה ישראל התנהלה כאילו פניה אל שגשוג עולמי, הצלחה בלתי מעורערת של המפעל הציוני. מכתב ההפלגה קצר ומתוק – האיורים מציגים את הדוברת כילדה שמתפעלת מהעיצוב עוצר הנשימה של הספינה (לפי תיעודים, והסברי אחרית הדבר – כזו היתה), ומחפשת את זריחת השמש.

אחרית הדבר הנוגעת ללב והמעשירה היא זו שממקמת את ספינת "שלום" בהקשר ההיסטורי העצוב שלה – ספינת הפאר הפכה לאבן שאין לה הופכין, והחזון הציוני שנקשר אליה כמעט ונשמט מדפי ההיסטוריה. הייצוג הנעמי שמרי בתרבות הישראלית לא אבד, כמובן, אך את התום, הלהט והערכיות של כתביה לא נמצא מי שימשיך באותה התנופה. "איך זרחה לי השמש באנייה 'שלום'" הוא סגירת מעגל יפה ושלמה עם המורשת שלה.

איך זרחה לי השמש באניה "שלום" / נעמי שמר, איורים: רוני מליץ–הרי, הוצאת עם עובד

לא חסרים ספרים שמתגעגעים אל עבר מדומיין כליל שלמות, אל אותם זמנים בהם השמש לא מיהר וחבר היה חבר; ספרים שמקדשים כפריות, פשטות, טבע ודוחים מעליהם את האורבניות כאילו היא שורש כל רע. הספר "סימפוניה של עיר" מסרב בחינניות להשמיץ את העיר ואת ההווי שלה, ובמקום זאת מטמיר את כל מה שעשוי היה בטיפול אחר להעיד על קלקוליה לכדי יצירה החוגגת את העירוני.

סיפור "סימפוניה של עיר" (ספר ותסכית מוזיקלי), מגולל את סיפורה של העיר מטרופולינה החוגגת 100 שנים לקיומה; ראש העיר שלה המעוניין לחגוג את האירוע המרגש, מזמין מוזיקאית בעלת רוח חופשית – ושמה, באורח הולם הוא ליברטה – ובעלת שם עולמי כדי שתלחין יצירה מוזיקלית מיוחדת עבור העיר.

במהרה מסתבר לראש העיר שהמוזיקאית המוכשרת מתנהגת באופן שלגמרי לא מסתדר עם הציפיות שלו – במקום לשבת ולהלחין יצירה, מסתובבת המוזיקאית בעיר ונמשכת אחר הצלילים והרעשים היומיומיים ומפריעים של העיר – אזעקות המכוניות, צלצולי הטלפונים הסלולריים, המהומי המזגנים, רעש מכונית הזבל.

ראש העיר כמובן מאוכזב ומודאג מאוד מהתנהגותה הלא צפויה של המוזיקאית הבטלנית, וחושש שלא תהיה שום יצירה מוזיקלית המפארת את מטרופולינה. אך ביום החגיגות לעיר מסתבר כי המוזיקאית המקורית שקדה וטרחה כל הזמן על הלחנת יצירה שעשויה כל כולה מהרעשים והצלילים העירוניים – היצירה שמקדשת באמת את יופיה של המטרופולין.
את הספר המיוחד הזה מלווה דיסק בו ירון לונדון מקריא באופן מושלם את הסיפור, ואת הקריינות הדרמטית, המשעשעת והעוקצנית, מלווה היצירה המוזיקלית המוצלחת של מיה דנון התואמת את החזון האורבני של "סימפוניה של עיר" ועשויה אף היא הקלטות מצליליה האותנטיים של תל אביב. התוצאה המשותפת של הסיפור, הקריינות והמוזיקה חיננית ומוצלחת, ובעיקר מקורית מאוד.

סימפוניה של עיר / מיה דנון ואלינור דוידוב, איירה: ליהי יעקב

מה חשבתם על הספרים? דברו על זה בפייסבוק