"עובדה" חזרה עם תחקיר מעולה בתזמון מושלם

באחד מהפרקים של הסדרה "חדר החדשות", מחליטים יוצרי המהדורה לחדד את גבולות הגזרה של מהדורת חדשות מועילה ואיכותית – מהדורת חדשות ותוכנית תחקירים צריכה לספק כל מה שדרוש לבוחר האמריקאי לדעת על הפוליטיקה והפוליטיקאים שלו. למה? כדי שיידע במי לבחור, שייצג אותו בצורה הטובה ביותר. מוזר אולי שצריך להידרש לסדרת דרמה מתוסרטת כדי להבין את מה שאמור להיות מובן מאליו – חדשות אינן התספורת החדשה של נינט ותחקיר אינו עונה על השאלה היכן נרכשה שמלת הכלה של ליהיא גרינר. "חדר החדשות" מגדירה יפה מיהו איש החדשות האמיתי – אדם בעל יושרה; אדם שידאג שיובעו דיעות השונות משלו, בתוכנית שלו עצמו; אדם שישאל את השאלות הלא נעימות בלי להפוך ללא נעים בעצמו.

אילנה דיין היא אשת חדשות ותקשורת שכזו – בעלת יושרה. ואפילו מדויק יותר מיושרה, שהיא תרגום חלקי שלא תופס את כל משקל משמעות המילה המקורית – היא בעלת אינטגריטי. אותה תכונה של חומר מהודק, אסוף היטב, שהחלקים בו מתיישבים ללא צרימה של חוסר אמינות זה עם זה. עד כמה אמינה ובעלת רושם יציב של יושרה מקצועית היא דיין? מספיק כדי שבסקר שנערך רק אתמול, יבחר בה הציבור ברוב של 26%, כמועמדת המובילה והכשירה ביותר לנהל עימות בין המועמדים לראשות הממשלה בבחירות המתרגשות עלינו.

האינטגריטי של דיין הוא זה שצובע את השנים הארוכות בהן "עובדה" נמצאת על המסך, והעונה ה-19 נפתחה אמש. לא ש"עובדה" לא התחככה עם הזיפים המשפטיים של חובת הוכחה משפטית ולשון הרע, אלא שהיא הצליחה לצאת גם מזה, והיא עדיין עומדת בקריטריונים הגבוהים של תוכנית התחקירים היציבה והמשמעותית ביותר בטלוויזיה הישראלית.

גם "עובדה" עובדת לפי החוקים הלא כתובים של עשייה טלוויזיונית, ולקראת פתיחת העונה, רגשו הפרומואים לכבודה, אבל התוכנית קיימה את מה שהם הבטיחו וסיפרה את מה שחשוב: איך כמעט נגררנו למזרח תיכון גרעיני, מה חלקה של ממשלת ישראל מ-2002 ועד היום בהסלמת וחימום הגזרה האירנית, ומי היו אלו שתקעו את אצבעם בסכר רגע לפני שתושבי ישראל מצמיחים גפי נשורת מיותרים. מלחיץ. ולחשוב שללא התחקיר הזה, לא היינו יודעים את הפרטים האלו לעולם, בארץ שבה "ביטחון" הוא האליבי הקבוע והקדוש של כל עשייה פוליטית שלא נדרשת להוכחות והסברים פומביים.

סיפור הכמעט-וקרה של הפצצת הכור האירני, הוא סיפור סבוך פרטים – לא מעט מרואיינים, מסמכים, עובדות וסתירות הועלו בתחקיר. אבל דיין כהרגלה שוחה בקלות וזריזות בחומר, ואת הדרך היא מפלסת עבורנו בתוך הסבך המפחיד של מה שנראה לצופה כמארג עכבישי ודביק במיוחד של אינטרסים אישיים, שגעונות גדלות, מניעים זרים ורצון להתחפר עמוק בתוך דפי ההיסטוריה; ולעזאזל גם אם כל דפי ההיסטוריה שבכל הספרים הישראליים יעלו באש הגיהנום הגרעיני.

דיין, שלא כמו מי שעלול היה למצוא עצמו מבועת במיוחד – גם אם לא מופתע – מהגילויים הללו, נשארת צלולה, מכוונת, אנושית ובהירה לאורך כל הדרך. היא לא שוכחת את הצופים בבית שעבורם היא עושה זאת, ולא נסחפת אל תוך הפיתוי להיגרר אל מאבק ראש בראש עם המרואיינים שלה – גם כאשר הם אהוד אולמרט, אהוד ברק או בנימין נתניהו. למעשה, אין לה שום צורך להתלהם ולדפוק על שולחנות כדי להשיג את שלה; לאט לאט העובדות וההוכחות והציטוטים נערמים, כמו בדרמה טובה – שאם לא היתה דרמת חיי היומיום העומדים בסכנה שלנו, ודאי היינו נהנים מסרט המתח המוצלח שהיא – המשפיעים, המנווטים, המכריעים מסגירים יותר ויותר מחוות פנים זעירות עצבניות. דיין מתקרבת אל האמת, והם מתפתלים בחוסר נוחות תחת מעמסת המידע שיש ברשותה.

מעבר לסיפור המטריד והחשוב שחשפה "עובדה", יש לכל התחקיר הזה ערך טלוויזיוני ואינפורמטיבי שלא יסולא בפז. דיין נטלה על עצמה להיות הנציגה שלנו בלב המאפליה, והיא מצליחה לבצע את המשימה בנחישות, בלי להתבלבל לרגע, ובלי למכור את עצמה לאלילי הרייטינג והמלודרמה. "עובדה" חזרה בדיוק בזמן הנכון – בתוך אינפלציית הפוליטיקאים, ההבטחות המבוססות יותר ופחות והאופורטוניזם שנשען על הייאוש והפחד שלנו, דיין עומדת בסטנדרטים שלהם אנחנו נזקקים כרגע יותר מתמיד – אדם בעל יושרה שיתווך לאזרח כל מה שהוא צריך לדעת לפני שהוא משלשל פתק בקלפי בבחירות.

מה חשבתם על פתיחת העונה של "עובדה"? דברו על זה בפייסבוק