מין בשאינו מינוג: רובי וויליאמס נכשל במקום בו קיילי מינוג מצליחה

היה היה מלך לפופ, מזמן, אי שם בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, ושמו היה רובי וויליאמס. אלבומים נהדרים, להיטים בשרשרת, בחורות כמו מים, סמים כמו קולה. לרובי היה הכל, ואת הכל הוא הרוויח בזכות ולא בחסד – בזכות כישרון ענקי, מקוריות וחריצות מטורפת. לרובי היה את האקס פקטור: הוא הצליח להיות נערץ גם על ידי הקשים שבמבקרים וגם על ידי הפתיות שבנערות.

2012, שנים אחרי, ורובי מנסה עוד קאמבק. הפסיכוזות, ההתרסקות, התחייה, כל התסריט הצפוי של כוכב פופ שהשתגע והשתקם, כבר מאחוריו. הוא אבא. אפילו את האיחוד עם להקת הבנים שבה התגלה, טייק דאת', איחוד שהוא נשבע שלעולם לא ייקח בו חלק, הוא כבר עשה. לעזאזל, את "Candy" הסינגל הראשון שלו שעשה נאמבר 1 באנגליה מזה 8 שנים, כתב לו שותפו ללהקה ההיא, גארי בארלו. מה שאומר שלכל המטען הרגשי המורכב ממילא אפשר להוסיף גם מידה של צניעות חדשה שרובי הרוויח, תכונת אופי שלא רק שלא היתה לו מעולם – הוא נהג לבוז לה. לראות בה חולשה.

לכן, כשרובי מוציא אלבום חדש וקורא לו "Take The Crown", לא ברור בדיוק למה כוונתו – האם הוא מבקש לכבוש מחדש את מקומו כמלך הפופ ולחבוש שוב את הכתר, או שיש בשם הנבחר דווקא ויתור מודע ושלם. אולי הוא דווקא רוצה לומר: "כן, הייתי שם, מלכתי. אין לי עניין בכתרים יותר". האם הוא מחזיר לעצמו את הכתר או מעביר אותו הלאה?

זו שאלה מעניינת, ולמרבה הצער היא הדבר היחיד שמעניין ב"Take The Crown". על האלבום עבד וויליאמס עם מפיק הרוק הותיק ג'קנייף לי, ויחד, הם לא הצליחו לנסח שום דבר חדש ומעניין. וויליאמס הוא איש מקורי ומלא הומור, ויעידו על כך הקליפים המרהיבים ואלבומים כמו "Swing When Youre Wining". הוא אוהב אתגרים, או לפחות אהב, ובעבר עבד עם מפיקים שהצליחו לאתגר אותו, דוגמת מארק רונסון.

אלא שנדמה שהפעם כוונתו לא הייתה לייצר סאונד וויליאמסי חדש או לזקק את חייו לתוך אלבום מסקרן. הכוונה הייתה, ו-וויליאמס עצמו אמר זאת באחד הראיונות עימו - לייצר להיטים. זו מלכודת של מתחילים ומפתיע שהא נפל בה: לעבוד ב"להיטים" זה כמו לעבוד בייצור פוך סינתטי. זה משעמם, ובהתאם לזה, גם האלבום משעמם. "Take The Crown" אולי הביא לרובי מקום ראשון באנגליה, אבל הוא לא הביא בשורה. ועם כל הכבוד למספרים, זה קצת יותר חשוב.

החומרים שחסרים בפאזה הנוכחית של רובי וויליאמס - שירי פופ טובים שיועילו לאייקון פופ מזדקן, הם בדיוק מה שיש באוסף החדש של קיילי מינוג, "The Abbey Road Sessions". מינוג, כמו וויליאמס, אהבה תמיד להציב לעצמה אתגרים מוזיקליים חדשים ואף נחשבה לסוס מת תקופה ארוכה בגלל בחירות מוזיקליות לא שגרתיות שעשתה. בבגרותה היא הבינה שהיא יכולה להיות גם נגישה וגם מגניבה, ועם ההבנה הזו היא רצה עד היום.

האוסף החדש הביא את מינוג לאולפני אבי רואד בלונדון, בליווי תזמורת. נכון שמדובר בפרוייקט שרלוונטי למעריצים בלבד, אבל כיף לשמוע את אותה בוגרת, בשלה ובטוחה בעצמה. הקלות שבה היא לוקחת שירי פופ מטופשים ושמחים כמו "Hand On Your Heart" ומוסיפה להם רבדים ומפיחה בהם חיים חדשים, מרשימה. ווקאלית היא נשמעת מצוין, ולמרות מגבלותיה כזמרת, היא סוחבת ביצועים אקוסטיים בלי שום בעיה.

ארסנל השירים המצוינים שלה מחזיק את האלבום הזה (איזה שיר זה "Slow"!) והעיבודים, שהם מינוריים אבל לא קיטשיים-חנפניים, הופכים אותו ליפה. מינוג לא נופלת למלכודות הפאתוס והיא לא עפה על עצמה. היא באה לעשות משהו חדש מחומר ישן, והיא הצליחה.

מה חשבתם על החדשים של רובי וויליאמס וקיילי מינוג? ספרו לנו בפייסבוק