1982 הייתה שנה טובה לפופ. עם דוראן דוראן רעבים כמו זאבים, ג'ואן ג'ט אוהבת רוקנרול והקלאש שמרימים את הקסבה, יכול להיות ש"שנה טובה" הוא ביטוי שגובל באנדרסטייטמנט קרימינלי. אבל אולי הרגע המוזיקלי החשוב ביותר של השנה הזאת הגיע בסופה, עם צאתן של שתי קלאסיקות מיידיות במרחק של כמה שבועות זו מזו. זוג אלבומים שהיוו את יריית הפתיחה במלחמת להיטים שהותירה אחריה מצעדים חרוכים לאורך עשור שלם. בפינה הימנית, במשקל נוצה, ילד הפלא שהפך למלך הפופ מייקל ג'קסון עם אלבומו החדש, שעתיד להפוך לאלבום המצליח ביותר בכל הזמנים, "Thriller". ובפינה השמאלית ונוצתי לא פחות, הגאון המוזיקלי בן ה-22 שכבש עד אז בעיקר את לב המבקרים פרינס רוג'רס נלסון (פרינס בשבילכם, ובעיקר בשבילכן), עושה זינוק ראשון אל עבר לב המיינסטרים עם האלבום "1999".
מכאן ועד סוף שנות ה-80 השניים תפסו את הזרקור הענק של המיינסטרים האמריקאי בשיטת המיטה החמה, מעיפים מבטים מודאגים זה בזה בין אלבום לאלבום בזמן שהתקשורת מלבה את מלחמת המעריצים הגדולה ביותר מאז הסטונס והביטלס. על הקו שבין תחרותיות בריאה לפרנויה מוגזמת ("Bad" של ג'קסון נועד במקור להיות דואט בין השניים, עד שפרינס ביטל את השתתפותו כדי שג'קסון לא ישיר לו את השורה "Your butt is mine"), היריבות הזו הניבה כמה מהאלבומים הטובים ביותר של העשור. ועכשיו, לרגל חגיגות השלושים לשתי יצירות המופת האלה, הגיע הזמן להכריע אחת ולתמיד ובאופן המטופש ביותר - מי לקח את הסיבוב הזה? הנסיך או המלך?
הצלחה מסחרית
אין אף אלבום שאפשר להציב בקטגוריה הזאת ש"Thriller" לא לוקח בהליכה. אלבום הסולו השני של ג'קסון כבגיר תוכנן בקפידה כפצצת פופ בלתי ניתנת לעצירה. "Off The Wall" המופלא שבא לפניו אולי היה נחשב להצלחה מסחררת עבור כל אמן אחר, אבל ג'קסון רצה להפוך לכוכב הגדול ביותר בעולם ולא התכוון להסתפק הפעם בפחות מזה. עם תקציב הפקה אסטרונומי לאותה תקופה של 750,000 דולר, ג'קסון והמפיק קווינסי ג'ונס יצרו אלבום שהונדס גנטית להיכנס לכמה שיותר אוזניים. הסלידה מדיסקו גוברת? הגיטרה של אדי וואן היילן מגוייסת להציע איזון ב"Beat It". מייקל עדיין נתפס כילדותי ורך מידי? הנה הסיפור הבוגר על בילי ג'ין. מישהו מפחד להשמיע כוכבי פופ שחורים? מייד מגיע דואט עם פול מקרטני, הכוכב הלבן ביותר בעולם, כדי להקל על מכאוביך הגזעניים. הרבה אלבומי פופ מחושבים ועתירי תקציב הגיעו לפני "Thriller" והרבה יותר יגיעו אחריו, אבל אף אחד מהם לא התקרב להצלחה שלו. 42 דקות של "קאצ'ינג" ארוך ומתמשך.
המנצח: "Thriller", בנוק אאוט
הצלחה אמנותית
כאן העניינים מתחילים להסתבך. מצד אחד יש סיבה שפרינס תמיד נתפס כמוזיקאי הרציני מבין השניים - הוא מנגן בוירטואוזיות על כל כלי שעולה על דעתכם ועל כמה כאלה שלא, הוא מפיק פורץ דרך, הוא לא מפחד לגעת בנושאים שנויים במחלוקת ככותב, הוא מסרב להתחנף לקהל ובאופן כללי גורם למבקרים לרייר. מצד שני, יש סיבה ש"Thriller" הפך לאב כל האלבומים המסחריים - ההתעלות של ג'קסון ככותב ומבצע. הוא רוטט מאנרגיה בשירים הרקידים ואוורירי כקצפת בבלדות. "Wanna Be Startin' Somethin'" לבדו הוא אחד מהביצועים הקוליים הגדולים בכל הזמנים וזאת רק יריית הפתיחה. אך בעוד ש"Thriller" הוא יותר מקבץ של סינגלים רוצחים מאשר אלבום שלם, "1999" הוא הצהרה מדויקת ואחידה שגדולה מסך להיטיה ומספקת בסופו של דבר חוויה מספקת יותר בהאזנה מלאה.
המנצח: "1999"
השיר הטוב ביותר
פרינס פתח את 1999 עם רביעיית הסינגלים שלו. מסיבת הFאנק לכבוד סוף העולם בשיר הנושא, להיט הרוק שאחריו רדף במשך ארבעה אלבומים בדמות "Little Red Corvette", "Delirious" שמצליח לתרגם את צ'אק ברי לאלקטרו פאנק מסונתז, והזקפה המוזיקלית של "Let's Pretend Were Married". כולם פשוט מצוינים. אף אחד מהם הוא לא "בילי ג'ין".
המנצח: "Thriller"
השיר הרע ביותר
גם הרגעים החלשים ביותר של 1999 חלשים רק באופן יחסי. "All The Critics Love You In New York" הוא אולי לא שיר חובה, אבל הוא עדיין קריצה כיפית ומודעת לעצמה. לעומת זאת, הרצף המיותר של "Baby Be Mine" והדואט הדביק להגעיל עם מקרטני, "The Girl Is Mine" שהוא ללא ספק נקודת השפל של האלבום - עושים כל מה שאפשר כדי לדכא את מומנטום הפתיחה האדיר של "Thriller". מזל שהם רק כמעט מצליחים.
ה"מנצח": "Thriller"
השפעה מתמשכת
בהשפעות הקפיצה האדירה של פרינס באלבום הזה מהצליל הרזה של "Dirty Mind" ו"Controversy" לאלקטרו פאנק העתידני של "1999" אפשר להבחין לכל אורך העשור, במוזיקה של הרכבי לווין כמו The Time, Vanity 6, שילה E ועוד רבים. "הסאונד של מינאפוליס" צבע את האייטיז בסגול והיווה בהמשך גם מקור השראה להרבה מהטכנו, ההאוס והאלקטרו פופ שיגיעו אחריו. גם אווירת השחרור המיני שפרינס החדיר (תרתי משמע) למיינסטרים הקפוץ של אמריקה של רונלד רייגן הייתה צעד משמעותי ראשון בדרך לסדום ועמורה של הפופ של ימינו.
במקביל, ג'קסון של תקופת "Thriller" פשוט הגדיר מחדש את דרישות התפקיד לכוכב פופ. נענוע של הירכיים באיצטדיון הומה כבר לא יספיקו מרגע זה ואילך. ג'קסון הציג לעולם את הסופרסטאר העל אנושי. זה שלא מפספס תו בשירה בזמן שהוא רוקד טוב יותר מכל רקדני הליווי שלו. סדר הגודל של "Thriller" וההקפדה האובססיבית על כל פרט ופרט העלו את הרף עבור כל כוכב שהגיע אחריו.
המנצח: תיקו
בקיצור - נראה שהגענו למבוי סתום. "Thriller" הוא התופעה התרבותית הרחבה יותר, אבל "1999" נועז, סקסי ויצירתי יותר. כנראה שאת המלחמה הסמי-בדיונית הזו ניתן להכריע רק על רחבת הריקודים של המועדון הראשון שירים את המסיבה המתבקשת כל כך: "פרינס vs מייקל ג'קסון". עד אז, אנחנו נותרנו המנצחים העיקריים, עם כמות בלתי סבירה בעליל של שירים מופלאים באוזניות, ועם נושא מצוין לויכוחי סרק שנשארים מהנים גם אחרי 30 שנה. עכשיו בואו נחזור לויכוח החשוב באמת של האייטיז - עפרה וירדנה, מי לוקחת?
איזה אלבום אתם יותר אוהבים? דברו על זה בפייסבוק
ועכשיו תורכם לבחור - מי לוקח?