לא סוד הוא שלגברים ונשים נקודות מבט שונות בתכלית לגבי כל דבר, גם אם הוא קונצנזוס, לכאורה. הריון הוא דוגמה טובה. ידוע לכל גבר שתשעת החודשים הללו, או לפחות חלק ניכר מהם, נושאים עימם טלטלה, תרתי משמע. אלא שטבע האדם, במיוחד טבעו של הגבר, הוא צנטרליזם, ולכן הוא עסוק בהתקרבנות ההורמונים הופכים את מצב הרוח שלה לתנודתי במיוחד, אני לא עושה סקס, היא הרבה פחות יפה, הגורל שלי בידיים שלה כל המחשבות הקודרות הללו עוברות בראש ואינן קשורות כלל לבת הזוג.
אצל נשים, לעומת זאת, העסק הרבה יותר מורכב וגם יכול להיות מסוכן. דיכאון במהלך ההריון הוא כבר רובד אחר לחלוטין. יותר מעשרה אחוזים מהנשים בעולם המערבי סובלות מהתופעה, חלקן הגדול משמרות את הדיכאון הזה לאחר הלידה. ההערכה העצמית יורדת, השנאה העצמית גדלה, הבדידות גואה והחרדה מתחילה לתפוס מקום מרכזי בחיים. כשזה קורה, לא רק הבריאות מושפעת, אלא גם שלום העובר והקן המשפחתי. כאן לא מדובר באגואיזם הגברי, כאן מדובר בפריזמה רחבת היקף שעשויה להיות מרחיקת לכת.
אורי ואפרת מילוא, גיבורי הרומן השני של עידו אנג'ל "ספר ילדים", הם זוג צעיר שגר ברמת גן. הוא מבקר ספרות והיא סופרת מבטיחה. פעם אורי כתב על רומן של אפרת וריטש אותו רק משום שכל כך התחבר אליו. מהנקודה הזו החל גם החיבור שלהם. יחסי אהבה-שנאה הללו לא רק היוו בסיס ליצירת הזוגיות של אורי ואפרת, הם מאפיינים אותה לכל אורכם. כשאפרת נכנסת להריון, נפער בין השניים בור שגדל ככל שבטנה תופחת. הוא חושש שהוא הופך להיות אביו הכנוע והשתקן, היא סוחבת צלקת עמוקה מהזיכרונות על אמה חולת הנפש וחוששת שגורלה יהיה דומה. התהיות הנוגות מייצרות אצלה מעצור כתיבה ושנאה לרכה שעומדת להיוולד. עם שלל הקונפליקטים הזה אורי ואפרת צריכים לצלוח את מערכת היחסים בכלל וההיריון בפרט, וזו לא משימה פשוטה.
אנג'ל הוא סופר מוכשר. ב"הסיפור של מיכאל", הרומן הקודם שלו, הוא גילה כישרון כתיבה לא מבוטל, אבל נעדר רעיון מגובש. אז נדמה היה שהוא מכור יותר למלים ופחות למה שמחבר ביניהן. "הסיפור של מיכאל" לא נדבק מהרגע הראשון. "ספר ילדים" כבר הרבה פחות בוסרי, יותר ברור. אנג'ל מנסה למצוא הפעם את האיזון בין מלים למשמעות, בין מלל למסר, בין בדיון מוחלט לריאליזם. את האוונגרדיות של מיכאל ועידו תופסת השקפת העולם המפויחת והקודרת של אפרת והאטימות על גבול האוטיזם של אורי. מהבחינה הזו יש שינוי מרענן לטובה, משום שהפעם יש כאן סיפור אמיתי עם חוט שדרה ברור. השאלה היא אם זה מספיק, ופה התשובה כבר פחות ברורה.
דומה שהבעיה המרכזית של "ספר ילדים" היא נראטיב אחיד מדי שמתקדם לאט, ללא טוויסטים מפתיעים (גם אם המחבר מנסה לשתול כמה כאלה) ובלי בשורה ממשית. אנג'ל מנסה להיכנס הפעם לראש של אישה, וגם אם כוונותיו טובות, הוא לא מצליח לשכנע או לקדם אותה לאיזשהו מקום. את הדמות של אורי הוא דווקא מצליח למכור היטב, אבל גם במקרה שלו הסטגנציה שולטת. אורי השתקן והכנוע לא עובר תהליך משמעותי לכאן או לשם, ובאיזשהו שלב הרומן, אף על פי שאינו ארוך, נתקע לחלוטין ומשתחרר רק באמצעות כמה מכות חשמל שמחזיקות אותו בסוף.
לא הכל רע ב"ספר ילדים". כלומר, המציאות גרועה כי החיים מדכאים וכמעט נטולי תקווה, אבל אנג'ל לפחות לא מנסה להתחנף. הוא מציג טונות של רגשות קודרים כדי לנסות להמחיש איך נראים פסימיזם ופחד אמיתיים. זה דווקא מצליח לו לעתים קרובות. הוא מעביר היטב את תחושת הניכור והבדידות, גם אם במלודרמטיות מוגזמת משהו, כמו בעמוד 168: "אני מרגישה אותה קיימת בתוכי. אני מרגישה אותה זזה, חיה. אבל אני, אני מתי, אורי. אתה לא מבין? אני לא קיימת יותר".
אז מהי המסקנה מ"ספר ילדים"? אין ספק שאנג'ל עבר כברת דרך ארוכה מאז "הסיפור של מיכאל", אבל למרות ניצוצות לא מועטים, הדמויות והעלילה שלו רחוקות מלהיות שלמות. התחושה היא שלמרות הכוונה הטובה, לא זה הרומן שיגדיר או יעלה אותו כיתה. עם זאת, דרך הדמויות שלו ניתן לזהות שהוא יוצר עקשן, וככזה ברור שבעתיד ינסה לכוון גבוה יותר ואולי גם יקלע למטרה. מי שמעוניין לעקוב אחר עוד שלב בהתפתחות של אנג'ל כסופר מוזמן להתרשם. לגבי השאר, מומלץ לעיין היטב בחנות הספרים או לצוד את הפרק הראשון כדי לבדוק אם בכלל יש להם חיבור עם הכתוב.
עידו אנג'ל / ספר ילדים, הוצאת מודן, 259 עמודים
האם תקראו את "ספר ילדים"? ספרו לנו בפייסבוק