מה שמעניין בחוויה הישראלית האבסורדית של חיים בצל מלחמה, הוא שמדי פעם היא מאפשרת לחוות את המרחב מתוך נקודת מבט חדשה. המציאות של הימים האחרונים הצליחה לעורר שאלות אדריכליות שכמעט ולא נידונות בחיי היומיום הרגילים.
בימים כתיקונם, העיר מתפקדת בתור ההפך הגמור מהחוויה הקהילתית של העיירה או הכפר. היא מאגדת בתוכה מאות אלפי אנשים זרים, אינדבידואלים ממהרים שצועדים ברחובות ממקום אחד לאחר, מתענגים על אנונימיות שמתאפשרת רק בתוך המון. אבל עם הישמע האזעקה בשמי המרחב האורבני, חל היפוך מיידי. מאוסף של פרטים אגוצנטריים, תושבי העיר נהפכים- ולו לרגעים ספורים, לישות קהילתית אחת. הם נעצרים, מצטופפים יחדיו במרחב המוגן ומגלים סולידריות ואחווה. שותפות גורל, אם להשתמש בקלישאה. בעוד דקות ספורות, כשיחזרו לשגרה, איש העסקים ישוב להתעלם מהבחורה הצעירה ששואלת כיצד להגיע לרחוב ז'בוטינסקי. אבל בינתיים הם מנהלים דיון שיוויוני בשאלה איפה בדיוק נפלה הפצצה.
הטילים בשמי העיר אף מצליחים לטשטש את הגבולות בין הפרטי והציבורי. לרוב, אדם זר שנכנס ללובי הבניין זוכה למבטים בוחנים מהדיירים המנסים לאמוד את טיבו. "הוא לא גר פה", הם אומרים לעצמם. "מעניין מה הוא עושה בלובי שלי? מבקר את השכנה מלמעלה?". אבל ברגעי האזעקות של עמוד ענן זה לגיטימי ואפילו רצוי להצטופף בחדר המדרגות הפרטי עם זרים שלא שייכים לבניין.
אלפי מילים כבר נכתבו על אובדן הקהילתיות בחיים העירוניים בעידן המודרני, על כך שאנחנו כבר בקושי אומרים שלום בחדר המדרגות, ובוודאי שלא מבקשים ללוות כוס סוכר. ואז מגיעים הטילים מעזה ומאפשרים לבחון מחדש את הישות האדריכלית הזו שנקראת חדר מדרגות וזוכה לקיום מחודש תחת איום הטילים. מסתבר שחדר המדרגות הוא לא רק אמצעי בעזרתו ניתן לעלות ולרדת בין קומות (וככזה, אטרקטיבי פחות ממעלית ממוזגת). הוא עמוד שדרה המחבר בין חלקי הבניין, הוא גזע העץ שממנו מסתעפים הענפים הגדולים שהם הלובי הקומתי, והענפים הקטנים שהם הדירות.
ההבדלים בין הבניינים הישנים ואחיהם הצעירים מתחדדים באופן ברור. הבניינים הזקנים התייחסו בכבוד לחדר המדרגות. הוא לא סתם מעבר אנכי עבורם. הוא מקום מפגש. יש בו חלונות, מדרגות רחבות ומעקות ברזל מעשה ידי אמן. זהו החלל הציבורי של הבניין, חלל שלא משתמשים רק בעתות מצוקה; זאת בניגוד גמור לחדרי המדרגות הצעירים, שהם בסך הכל מגדלי בטון אטומים שעושים הכל כדי שלא יעברו דרכם. חדרי המדרגות הללו הם תוצאה של אדריכלים שלא ידעו לבצע את עבודתם נאמנה. הם נתנו לתקנות בטיחות לשעת שריפה להכתיב מציאות אדריכלית עצובה ולא הצליחו להציע אלטרנטיבה שתדע לתת מענה בטיחותי ובו בזמן בעל ערך אדריכלי. כמוהם, גם הממ"דים הם תוצאה של התנהלות דומה.
בימי הלחימה האחרונים האדריכלות הישראלית הביטחוניסטית יצאה מן המחבוא וחשפה עצמה בפני אזרחים רבים. הממ"ד כבר לא מתחפש למחסן שלא נכנסים אליו, הוא שב לתפקידו המקורי: מרחב שאמור לשמור על בני הבית בחיים, תפקיד כה הירואי וחשוב בגילום פיזי כה עגום. אחרי שמשפחה שלמה שוהה יחד בממ"ד קטן במשך דקות או שעות אי אפשר שלא לתהות אם אין דרך אחרת. הכוונה היא לא לדון בנחיצותה של ההתגוננות האזרחית כשלעצמה, אלא בקיומם של הממ"דים במתכונתם הנוכחית. אם כבר נגזר עלינו לחיות עם מרחבים מוגנים, למה הם חייבים להיראות ככה?
בפעם הבאה שתאלצו לבלות בממ"ד (בתקווה שזה לא יקרה בקרוב) עצרו לרגע וחישבו - האם באמת הגיוני שחדר בטון שגודלו בין תשעה לשניים עשר מטרים מרובעים בדיוק, עם חלון פלדה בגודל מטר על מטר בדיוק, הוא הדרך האחת והיחידה להתגונן מפני טילים? אם למשל החלון היה גדול יותר, מה בדיוק היה קורה? למרבה הצער, האדריכלים בארץ נתנו לסוגיית הממ"ד לחמוק מבין ידיהם. החרדה מפני טילים והנחיות פיקוד העורף ניצחו בנוקאאוט כל שיקול אדריכלי אחר, פונקציונלי או אסתטי, והתוצאות מדברות בעד עצמן - הממ"דים הם תמיד החדר הכי פחות נעים בבית. האדריכלים לא הצליחו להציע אלטרנטיבה שתענה על דרישות ההגנה האזרחית וגם תשכיל לשמר ערכים אדריכליים חשובים.
בסיומו של סבב הלחימה הנוכחי, יש לקוות כי אזעקות לא יפלחו את שמי העיר תקופה ארוכה. תושבי המרכז יצליחו להדחיק בזיכרון את הימים האחרונים. הם גם ישכחו את שמו של השכן שבילו איתו בחדר המדרגות ויחזירו את הארגזים המאובקים לממ"ד/מחסן. אבל כולם יחזרו לחיינו במלחמה הבאה - אחרי הכל, הם עשויים בטון, ושום טיל לא יזיז אותם מפה.
אז מה דעתכם - איזה מרחב מוגן הכי נעים? ספרו לנו בפייסבוק