השבוע ייצא לחופשי חנן גולדבלט; האיש שפעם תהילתו התבססה בעיקר על דמותו כגשש בלש, ועכשיו הרזומה שלו כולל גם הרשעה במספר מקרי אונס, מעשים מגונים וקבלת דבר במירמה. אולי כדאי להבהיר שאותו "דבר" שהתקבל במירמה אינו פאי תפוחים. לאחר שהורשע, נגזר דינו לרצות שבע שנות מאסר בפועל, שנתיים על תנאי ופיצוי כספי למתלוננות; בהמשך, בעקבות הערעור שהגיש, קוצר עונשו בפועל לשש שנות מאסר. כפי שנהוג וקבוע בחוק, בעקבות התנהגותו הטובה של האסיר גולדבלט, קוצר עונשו בעוד שליש והוא ישוחרר השבוע לאחר ארבע שנים בכלא. אם לסכם את זה, ולקחת בחשבון שאפילו דעת הקהל האדיש סוברת שאונס חמור מסתם מעשה מגונה, נניח שגולדבלט ריצה שנה בפועל על כל אונס, וששאר השנתיים יתחלקו כבר איכשהו בין הנערות אותן הוא "רק" ניצל מינית. שנה בכלא על חשבון אישה צעירה שתסבול שנים של סיוטים; שנה בכלא על עשרות, מאות שעות טיפול שאף פעם לא יימחו לחלוטין את האימה, ההשפלה, הבושה, הניצול, החרדות.
נניח שמערכת המשפט היא הפשרה המקובלת בין אמות המוסר הפרטיות ובין הכורח של החיים במדינה ונקבל כחברה את גזר הדין חנן גולדבלט ישתחרר השבוע, והחיים ישובו למסלולם. בואו ונקפוץ עוד חצי שנה לעתיד: העיתון הראשון שיציע לגולדבלט ראיון שער בלעדי כבר ישמע ממנו על שגרת הכלא הקשה, אולי אפילו כמה ציטוטים מתחטאים, כמה אגלי זיעה של חרטה. תוך זמן קצר יסתבר, כמו פלא צפוי, שראיון השער לא הגיע יש מאין, ומחיר החשיפה מכוסה היטב. לגולדבלט יש תפקיד חדש. לא גדול, סביר. עם הזמן ידברו פחות ופחות על העבר הפלילי, ויותר על ההמצאה-מחדש של המותג חנן גולדבלט. כי ככה זה, הזיכרון הציבורי קצר הוא. קצר ומעשי, ונטול סנטימנטים.
אין בזה כדי לומר שלחנן גולדבלט אסור יהיה להתפרנס; אין בזה כדי לומר שאסירים משוחררים באשר הם שעברו את כור ההיתוך המלאכותי של "שילמו חובם לחברה" אסור להם לקיים עצמם בחברה האנושית. אבל הקלות הבלתי נסבלת שבה נשכחים דברים, כמו למשל קביעת מחלקת בריאות הנפש של השב"ס שהעידה לפני חודשים בודדים בלבד כי גולדבלט נחשב לאסיר משוקם "ברמת מסוכנות נמוכה עד בינונית", היא מטרידה ויש בה להעיד עלינו, ועל הלגיטימציה שפשעי מין וכסף מקבלים. הטענה של הסנגורית של גולדבלט כי "העובדה שהוא דמות ציבורית הביאה לכך שהוא נענש בצורה חריפה יותר מכל עבריין אחר", מסולפת משורשיה; העונש הקבוע בחוק למקרה אונס בודד הוא מאסר של שש עשרה עד עשרים שנה, בהתאם לנסיבות, העונש על מעשה מגונה בקטין נע בין שלוש שנות מאסר לעשר שנים, בהתאם לנסיבות. עונשים חופפים הם דבר שבשיגרה ובכל זאת, עם כל הכבוד.
אנשי ציבור מורשעים חזרו לחיים הפוליטיים (אריה דרעי, חיים רמון, עומרי שרון והרשימה עוד ממשיכה) וחזרו לעסקי השעשועים (מרגלית צנעני, יובל זמיר, זוהר ארגוב והרשימה עוד ממשיכה גם כאן). לעומתם, יש את אלו ש"חטאם" לא ייסלח להם לעולם, גם אם לא היה פלילי בשום אופן - ג'קו אייזנברג, אביב גפן, אולי מצטרפת לזה בר רפאלי - שדעותיהם הלא מיישרות קו הפכו אותם לפרסונה נון גראטה בקנה מידה ציבורי הרבה יותר גדול.
ההיסטוריה מוכיחה שאם יש משהו שבני האדם אוהבים יותר מאשר דרמת פשע מוצלחת זה דרמת עוף חול מתנער מאפרו מוצלחת. המערכון של החמישייה הקאמרית שנוגע לשחרורו העתידי של יגאל עמיר ("אחרי חודש שיהיה קצת בלאגן בעיתונים, כולם ישכחו את זה, אתם הרי יודעים את זה, עמוק בלב אתם יודעים") הוא מציאות בפוטנציה ולא סאטירה. הנערות בנות החמש עשרה וחצי (בדומה לצעירת המתלוננות נגד חנן גולדבלט) ב-2013, היו בנות שבע כאשר התפוצצה פרשת גולדבלט. הן לא יידעו ולא ייזכרו מי הוא הסבא החביב הזה. אנחנו נדע; ונבחר לשכוח.
"האחראי לפציעות בנפשי ישוחרר, ובי הכל עוד חי" - מאמר אורח של אחת מנפגעות חנן גולדבלט
מה אתם חושבים על קיצור עונשו של חנן גולדבלט? ספרו לנו בפייסבוק