כאן בישראל אולי לא חוגגים את חג ההודיה האמריקאי, אך כאזרחי הרשת העולמית קשה מאוד לפספס את פסטיבל הקניות האדיר שמגיע עמו מדי שנה, המכונה גם Black Friday. התמונות והסרטונים של שגעת הקניות באותו יום שישי ארור שאחרי ארוחת ההודו המסורתית, מביישים בנקל כל פתיחה של סניף H&M מסביב לעולם ושמורים לעד לאומה הצרכנית הגדולה מכולן.
אלא שעם התפתחות התרבות הדיגיטלית, העתיקה את עצמה גם תרבות הצריכה למחוזות האינטרנט, וכך נולד לו המונח החדש - Cyber Monday. מה שהתחיל כמושג שיווקי שהוטבע ב-2005 על ידי Shop.org - חטיבה של הפדרציה לקמעונאות בארצות הברית - הפך במהרה לביטוי שגור בפיו של כל צרכן דיגיטלי ממוצע, ולא בכדי. מאז הומצא המונח הוא מפומפם לצרכנים ולגולשים ברשת בעזרת הכלי שהם בעצמם אימצו לחיקם בחום: המם.
אם המם הוא אבולוציה תרבותית של רעיון, הרי שהסייבר מאנדיי הוא התגלמות מושלמת של רעיון כזה. הוא נולד במוחם של אנשי שיווק שבחרו את השם כך שיתכתב עם תופעה תרבותית קיימת. אותם אנשי שיווק ביססו את קיומו המוטל בספק עם הצגת סטטיסטיקות שיצדיקו אותו, ואת העבודה השלימו בסופו של דבר הגולשים עצמם, עם היענותם לרעיון ועם התפתחות ממים נוספים המפיצים אותו.
החדשות האחרונות על שבירת שיא הצפיות ברשת של הלהיט הקוריאני "גנגנם סטייל" הן דוגמה דומה לאירוניה הגלומה בסייבר מאנדיי. הלהיט שבמילותיו יוצא נגד תרבות הצריכה, הצליח ללבות אותה אפילו יותר, עם מרצ'נדייז, תחפושות בהאלווין ומטבע זר רב ערך בכיסו של היוצר Psy. על אותו משקל, גולשי הרשת הפיצו את רעיון הסייבר מאנדיי כשלהם, כיום שבו אפשר לנצח את מחירי השוק ולהרוויח על חשבון התאגידים, אך אותו רעיון כלל לא נבע מהם. הוא נבע מהתאגידים. "בזמן האחרון קמעונאים ברשת הבינו כי יום שני שאחרי חג ההודיה הוא היום עם המכירות הכי גדולות בשנה", נכתב בהצהרה המקורית לעיתונות של Shop.org ב-2005, בצירוף "עובדה" מפוקפקת המבוססת על ידי משאל תלוי למדי: "בסקר שערכה החברה יותר משליש מהנשאלים השיבו שהם ישתמשו ברשת במקום עבודתם כדי לקנות מתנות לחג". והרי לכם ההוכחה שמייתרת את שאלת הביצה והתרנגולת: האם אנחנו קונים כי רצינו, או רוצים כי אמרו לנו שאנחנו קונים ממילא?
העיתונות המקוונת הגיבה בחיוב להודעה, הבלוגספרה תרמה את חלקה במדריכי קניות לכבוד הסייבר מאנדיי המציעים אסטרטגיה לרכישה נבונה (אם תקנו יותר, תרוויחו כמובן) ושאר יוצרי הרשת כבר זממו במוחם את שילוב הממים שיוליד מעט הומור. משנה לשנה, ועד 2012, מוסיפים ב-Shop.Org נתונים סטטיסטיים חדשים שהוצאו מהקשרם (מבלי לצרף את תוצאות הסקר השלם והקשרו הכולל), והרשת כולה מתיישרת.
תוסיפו לכל אלה כמה ציוצים היישר מפיהם של סלבריטאים עם קו הלבשה, והרי לכם תופעה. הראפר סולג'ה בוי, למשל, רואה בתופעת הקניות תמיכה מבורכת בכלכלה (איך לא) ומצרף על הדרך את הלינק לאתר הקניות שלו, Ocean Gang Clothing. מהצד השני, חשבון הטוויטר ההומוריסטי והלא רשמי של אלוהים בכבודו, מספק ציוצי נגד: "אני שונא את בלאק פריידי, לא אוהב את סייבר מאנדיי, מחבב את סמול ביזנסז סאטרדיי, אבל אוהב, אוהב אוהב את 'אל-תקנה-כלום-טמבל-טיוזדיי". אבל בעד או נגד התופעה - זה כבר לא כל כך משנה, כל עוד התופעה שם.
I hate Black Friday. I dislike Cyber Monday. I like Small Business Saturday. But I love, love, LOVE Don"t Buy Anything Douchebag Tuesday.
God (@TheTweetOfGod) November 24, 2012
המהפכה של האינטרנט בתחילת דרכו הייתה הצריכה האינדיבדואלית שמתאפשרת באמצעותו: כל אחד לוחץ אקטיבית על מה שבא לו. אלא שקצת כמו שלט הטלוויזיה שמתעתע בנו לחשוב שיש לנו בחירה (בעוד התוכניות משובצות בהתאם להרגלים הפסיכולוגיים של רובנו), כך גם הרשת משעתקת את תרבות הרייטינג, רק באופן סמוי הרבה יותר. הממים שאתם חושבים שבחרתם לייצר, הרעיונות שאתם חושבים שאתם שמים עליהם דגש, הכתבות והבלוגים שאתם בוחרים לקרוא - כולם לא יותר מטיפה בים של תוכן ואפשרויות שלא נכיר לעולם, כי לא היה מאחוריהן עדר שישלים את המלאכה, בעל אינטרסים או כוח הפצתי. בתרבות שבה יש עומס כל כך גדול של מידע, אין לנו באמת בחירה מודעת בו. המם שיציף לכם את הפיד בפייסבוק, הסרטון שיספרו לכם ששבר את שיא הצפיות, התופעה הגדולה שסוחפת את הרשת ומדווחת לכם בתוכניות על הרשת בטלוויזיה - מי הפך את אלו לתופעות באמת? הביצה או התרנגולת?