הקינה הקבועה של מבוגרים בדבר ה"הולך ופוחת" היא עניין שככל הנראה לא היה דור שלא סבל ממנה; השילוב בין חוסר האדפטביליות לטכנולוגיה הצעירה, בין תחושת "לקחו לי את המדינה", וסתם חוסר סבלנות, נרגנות ונוסטלגיה לא מבוססת מציאות, הביאו לכך שהטרוניות האלו יהפכו למירוץ שליחים בלתי נגמר. כל דור גדל, מתברגן, ומאמץ בשמחה את המקל המצליף שמושט לו.
"אופוריה", הסדרה החדשה של רון לשם, מוקדשת לאותו דור הולך ופוחת, בני 17-18 ישראלים במציאות דיסטופית שהשורשים שלה נטועים עמוק בריאליה. בספק קומונה, ספק בית נטוש, גרים כמה בני נוער מנותקים - חופית (רוני דלומי), וקינו (דקל עדין), שניהם היו עדים לרצח האכזרי וחסר הסיבה של רענן, נער שבסך הכל היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. לא רק חופית וקינו היו עדים למה שעוד עתיד להתבהר בפרקים המתקדמים של הסדרה; נערים נוספים, תלושים ונטושים בדרכם, מאכלסים את "אופוריה" צהובון (דולב מסיקה), כימאי חובב ורוקח סמים לחבריו הנואשים להפסיק להרגיש; אושר (מאור שוויצר), שחקן וסלב זעיר, מכור לפורנו ובעל דימוי גוף מעוות; נוי (עמית ארז), נערה שסובלת מהתעללויות ודחייה בשל היותה כבדת משקל; מסטולי (אבי מצליח), נער הומוסקסואל שמוצא בית וזהות בחיקם של זוג הומוסקסואלי מבוגר שמצרף אותו לחיים בשלישייה ותומריקו (אוריאל גטה), סוחר סמים בן 13, בן למשפחה חרדית.
כל בני הנוער ב"אופוריה" עצמאיים, מניפולטיביים ושחוקי נפש. ההורים נעדרים, אם בפועל ואם באופן רגשי (ובכל מקרה אין כמעט אף אחד מעל לגיל 20 על הסט של הסדרה). אין מי שאחראי לחינוך וגידול הנערים האלו שנעים בין בגרות ותשישות של בני חמישים ובין מבנה נפשי של ילדים יתומים. הצעירים של "אופוריה" הם אכזריים, מיוסרים, אטומים במתכוון; קורבנות של המציאות שהם עצמם מייצרים ומשמרים, או של מציאות יד שנייה שאולצו לאמץ בגיל צעיר מדי כדי לשרוד. מצד אחד הם נואשים להיות אינדיבידואלים, סטארים, מפורסמים ומצד שני הם יעשו הכל כדי להיות חלק מהעדר הנכון.
הגרסה של לשם לייצוג הנערים האלו נעה על הציר שבין "בעל זבוב", "סקינס" ו"טריינספוטינג". כשנזכרים שהסדרה מבוססת על מקרה הרצח של הנער רענן לוי לאחר שחייך במועדון אל החברה של האדם הלא נכון, המתואר ב"אופוריה" כבר לא נראה כל כך תלוש מן האמת. הדמיון ל"סקינס", הסדרה הבריטית שמתארת את החיים הפרועים של בני נוער בבריסטול, נעצר ברוח הטובה וברגעי ההומור שיש ל"סקינס" "אופוריה" לא תגרום לכם לצחוק אף לא לרגע, היא מדכאת ואפלה ומטרידה ומעוררת מחשבה. בעיקר מחשבה על בחירה שלא להיות הורים.
היא עשויה היטב, "אופוריה" לא נראית כמו סדרות ישראליות, לא כתובה כמו רובן. לשם ודניאל אמסל התסריטאי השותף, יודעים לכתוב שפה מדוברת, והשפה השבורה, העילגת והמתנמכת במתכוון של כוכבי "אופוריה" עוברת טבעית לסיטואציה. גם העלילה המרוסקת שמזגזגת בין זמנים ומקומות מתאחדת בהמשך לכדי פאזל שלם, ודפנה לוין הבמאית לא מעגלת אף פינה ודוחקת את השחקנים הצעירים לכדי מיצוי היכולות שלהם סצינות שכתובות כאיומות, מקבלות את הטיפול הקיצוני שהן דורשות.
צוות השחקנים הצעיר נותן הופעה מרשימה ואמיצה מאוד, אין מי שנפלט אל מחוץ לאווירה האינטנסיבית והדורשנית של "אופוריה", ובמיוחד בולטים לטובה דולב מסיקה, עמית ארז, דקל עדין ואוריאל גטה, צעיר השחקנים, שיגרום ללסת שלכם להישמט מרוב שהוא משכנע.
"אופוריה" עתידה להרגיז ולהטריד את ההורים שבין הצופים, גם עצם סימונה (חסר המשמעות במציאות, אבל מילא), כסדרה שמיועדת לצפייה של בני 18 ומעלה בלבד, לא יעזור כדי להדוף את מי שיסברו שעצם הסדרה היא עידוד התנהגויות הרסניות וצריכת סמים בקרב בני נוער. טוב ש"אופוריה" תטריד ותסעיר, טוב שתכה גלים ותהיה עניין לעיסוק נושאי בהפסקות, כמו גם בשיעורי חברה, אם עוד יש כאלו בתיכונים. המחשבה הקהה וחסרת הדמיון שאם זה לא נמצא בטלוויזיה זה גם לא נמצא בתודעת הנוער הוכיחה עצמה מצוין אף פעם, ובשום מקום. מלבד הערך הדרמטי שלה, ל"אופוריה" יש גם ערך מוסרי, מצפוני וחברתי. וחוץ מאלו, היא דורשת סבלנות ותשומת לב, אז קחו ריטלין.
"אופוריה", ימי שישי ב-22:15, HOT3
רוני דלומי מספרת על התפקיד הנועז שהיא מגלמת ב"אופוריה"
"אופוריה" - מה אתם חשבתם על הפרק הראשון? ספרו לנו בפייסבוק