אחד מהתחביבים הפופולריים בקרב חובבי מוזיקה בארץ הוא מדידה כפייתית של הדופק של הרוק הישראלי. שעת המוות של הז'אנר נקבעת שוב ושוב רגע לפני שהוא חוזר מהמתים עם עוד אלבום גיטרות "אמיתי" שמתקבל בקרב המבקרים באקסטזה הראויה לביאתו של משיח. בהנחה שיש בכלל טעם להתעסק בפופולריות העולה או הדועכת של סגנון מוזיקה שאוהדיו לא אמורים להתעסק בפופולריות, הסיכום המלא למצבו של הרוק הישראלי ב-2012 הוא "בסדר" וחשוב מזה, מצבו מעולם לא היה הרבה יותר מ"בסדר".
הוא אולי זכה לחשיפה רחבה הרבה יותר בתקופה שבה ההיצע המוזיקלי במדיה הישראלית הוכתב על ידי שומרי סף כוחניים יותר עם טעם ברור ואחיד עד שיעמום אבל גם אז לא באמת היתה לו את העוצמה לפוצץ את קיסריה על בסיס שבועי. החברים של נטשה לא היו פופולריים יותר ממשה פרץ של היום גם בימים שבהם הפלייליסטים ברדיו הורכבו כמעט לחלוטין משיריהם, וכל בני ה-30 שמעדיפים היום את עופר לוי לא נטשו את הספינה אחרי שהעריצו את כרמלה גרוס ואגנר בגיל תיכון. התקווה האחרונה ברצף ארוך לחזרתו של הרוק למקום שמעולם לא באמת היה כולו שלו, הם האלבומים החדשים של הלהקות אלקטרה והשקרנים.
בזמן שנדמה שאמנים רבים קצת מנמיכים שאיפות בכל הקשור לקהל הישראלי ומכוונים במקרה הטוב לפסטיבלים בחו"ל ובמקרה הרע לשלוש וחצי במות בתל אביב, ניצן חורש והחברים לאלקטרה ממשיכים לקחת את העבודה שלהם לגמרי ברצינות. בדומה לאלבום הבכורה שלהם, "Second Hand Love", גם החדש נשמע פשוט מצוין. אלקטרה היא מהלהקות היחידות בארץ שעוברות בקלות את המבחן הראשון עבור כל הרכב שבוחר לבצע שירים באנגלית הם לא מביכים. הם עדיין עוסקים במידה רבה בשיחזור ההשפעות שלהם (הקלאש, הקינקס, פיל ספקטור, הג'ם, Brian Jonestown Massacre ועוד ועוד), אבל השיחזורים שלהם משכנעים מספיק בשביל ליצור עניין שחורג מתחומי הקריוקי.
האזינו לאלבום המלא של אלקטרה:
האלבום הזה צולח בקלות את מבחן האלבום השני ומציג דגם משודרג לבכורה המוצלחת. קצת בריט פופ, קצת מוד, קצת מוטאון, טיפה פאנק, המון כיף. לא פחות ולא יותר. אלקטרה נשמעו מהודקים מאוד מהרגע הראשון וחורש נשאר אחד מהסולנים המוצדקים ברוק הישראלי. ההפקה המוקפדת של ברוך בן יצחק מרוקפור, העיבודים העשירים מהצפוי והתרומות המשמחות של אורחים כמו רן שם טוב ואמילי קרפל הם ערימה שלמה של דובדבנים על הקצפת. קצת קשה שלא לשלוף שוב את הטענה השחוקה אך הנכונה בסך הכל, על כך שבעברית כל הסיפור הזה היה יכול להיות ייחודי הרבה יותר (ובכלל מעניין איזה טקסטים היו יוצאים מחורש החד בשפת הקודש), אבל זה יהיה הוגן בערך כמו לשאול למה הם מתעקשים לנגן דווקא על גיטרות ומוותרים על כל הייחודיות של חלילי צד. ככה נשמע הפופ שהם אוהבים ובניגוד להרכבים מאונגלזים אחרים המילים שלהם לא נראות כאילו עברו תרגום בגוגל, אז עדיף להירגע וליהנות. "Second Hand Love" אולי לא ממציא שום גלגל מחדש אבל הוא כן מנצל את הגלגלים הישנים לסיבוב מרענן עם גג פתוח.
בשונה מאלקטרה, על הישראליות של השקרנים אף אחד לא יכול לערער למרות שגם הם סוחרים בסופו של דבר בערך נוסטלגי, גם אם מקומי יותר. מלאכת השיחזור של השקרנים מתבצעת על הרצפה המלוכלכת של הפינגווין והגדה השמאלית והיא מוקפדת לא פחות מזו של אלקטרה. רוק ישראלי אייטיזי מלוכלך מהכיוון של בנזין, יוסי אלפנט, פלסטיק ונוס ושלוש חית. אפילו עצם העבודה עם ניצן זעירא ונענע דיסק (השקרנים הם החיה הנדירה הזאת, להקת רוק עם חברת תקליטים מאחוריה) מאזכרת את אותו תור זהב מיתולוגי עד בדיוני של הרוק הישראלי. האלבום השני שלהם, "יותר טוב מזה לא יהיה" עומד לא רע בהבטחה של אלבום הבכורה שלהם "הבא יהיה יותר טוב". הוא נפתח ברצף המשובח של "אנומלי" ו"מאה דיסקים" שמרוויחים מקול השירה האלפנטי משהו של הגיטריסט ניר פרידנברג. תוסיפו להם את "לא מגיע" המתוסכל ואת הביצוע הסוגר ל"ניגון עתיק" של אלתרמן ותקבלו את סך הרגעים שבהם הבחירות הסגנוניות של השקרנים מגבות שירים טובים באמת.
שאר האלבום מתיישר יותר עם העטיפה שלו אוסף דימויי רוק קצת מבויים מידי. דמות עירומה על רצפת השירותים במועדון, חברי הלהקה עם הרבה שחור לבן, סיגריות ומשקפי שמש. פאנק עם העמדה. כל עוד השקרנים לא מנסים להוסיף דבר על העבודה של הגיבורים שלהם אפשר לשאוב מהם רק את ההנאה המוגבלת של להקת קאברים. זה כיף בסך הכל, וטוב שמישהו מנגן ב-2012 את אותה מוזיקה "כמו שלא עושים כאן יותר", אבל אפשר גם לשים את "אפור גשום" במערכת ולדלג על המתווך.