פרידה מענת גוב שהלכה לעולמה

ענת גוב, שהלכה אתמול לעולמה, היתה מחזאית ותסריטאית שנונה, שעשייתה היתה קודש לקהל. קשה היה לאתר ביצירותיה טיפה של יומרה או אנוכיות אמנותית, אך מצד שני כמעט תמיד ידעה להחביא מאחורי הקלילות גם מסרים פוליטיים וחברתיים, ולהביע את דעותיה השמאלניות-ליברליות במגוון של נושאים אקטואליים. דווקא מחוץ לעשייה התיאטרונית שלה, לא חששה גוב להביע עמדות מחוץ לקונצנזוס, בעיקר נגד הכיבוש הישראלי בשטחים והופעות התיאטרון הישראלי מעבר לקו הירוק, למרות הסכנה להרתיע את הקהל הרחב מיצירותיה.

גוב התחילה את הקריירה שלה בלהקת הנח"ל, שם פגשה את בעלה לעתיד גידי גוב, שהפך בהמשך לאחד מכוכבי המוזיקה והטלוויזיה הגדולים בארץ. בעשורים הראשונים של הקריירה שלה, העדיפה לפעול בצלו של בעלה, כשהיא לוקחת חלק בכתיבת חלק גדול מהפרויקטים הטלוויזיוניים בהשתתפותו: תוכנית המערכונים המיתולוגית "זהו זה", הסיטקום "כן, מה?" משנות השמונים, שבו הופיע גוב כקצין קבע בצה"ל, שמנסה להשליט את הסדרים הצבאיים במשפחתו, ולבסוף תוכנית האירוח האהובה "לילה גוב", משיאיו של ערוץ 2 עד היום. בשנים אלה התגבשה ככותבת קומית מיומנת ומוערכת, דבר שהכין אותה לפריצת הדרך בקריירה שלה ב- 13 השנים האחרונות לחייה.

בסוף שנות התשעים יצאה סוף סוף גוב לדרך יצירתית עצמאית מבעלה, והעבירה את מרכז הפעילות שלה לתיאטרון. זה התחיל ב-1999, במחזה "החברות הכי טובות", קומדיה על שלוש חברות נעורים, שנפגשות שוב אחרי שנים, ובוחנות יחד את הארועים שעיצבו את חייהן. המחזה עלה בקאמרי בבימויה של עדנה מזי"א, הפך ללהיט גדול, עם מאות הצגות ברחבי הארץ, ומאוחר יותר אף עובד למיני-סדרה בכבלים. בעקבות ההצלחה הגדולה, הפכו גוב ומזי"א לצמד יצירתי פופולרי, והמשיכו לפוצץ את קופות תיאטרון הקאמרי עם להיטים קומיים נוספים, ביניהם "ליזיסטרטה 2000", עיבוד עכשווי לקומדיה אנטי-מלחמתית של אריסטופנס, "עקר בית", על איש חיל אוויר שפורש לגמלאות ואינו מוצא את עצמו בביתו, "אוי, אלוהים", שהושיב את בורא העולם על ספת פסיכולוג, ו"משפחה חמה", שתיארה קונפליקט משפחתי על רקע ליל הסדר.

לאורך כל הקריירה התיאטרלית שלה, שמרה גוב אמונים לקאמרי, פרט לגיחה בודדת לתיאטרון הלאומי הבימה ב-2006, שם עיבדה לבמה את הסרט "הלהקה", שבו כיכב במקור בעלה גידי. לעיתים גוב הואשמה על-ידי הביקורת בהיותה אחת ממובילות המגמה של טשטוש הגבולות בין התיאטרון לטלוויזיה וביטול ייחודיותו כמדיום, אך קשה היה גם להתעלם מהאפקטיביות הקומית של רוב עבודותיה והמהוקצעות שבה בוצעו, וגם הקהל הצביע ברגליים פעם אחר פעם. במחזותיה הרבתה גוב להעביר נושאים גדולים וכבדים, כמו שלום ומלחמה, אלוהות ויחסים בין המינים דרך מסננת של תכליתיות חילונית מחוייכת, שאפשרה לקהל להתרווח על הכסאות ולהנות בלי רגשי אשמה. יתכן וזה היה חלק מסיבת ההצלחה שלה.

גוב המשיכה לדבוק במגמה האסתטית של הפיכת הכבד והכואב לקל ומשעשע, גם לאחר שהתגלה אצלה הסרטן. חוויותיה מהתמודדות הארוכה והקשה עם המחלה מצאו את דרכם אל "סוף טוב", כנראה המחזה הטוב ביותר שכתבה, שמתרחש כל כולו במחלקה אונקולוגית, ומשלב תמונות ריאליסטיות עם קטעי פנטזיה בסגנון המיוזיקל. הדמות הראשית במחזה היא שחקנית תיאטרון מפורסמת (ענת וקסמן), שמחליטה בסופו לוותר על הטיפולים ולסיים את חייה בדרך שלה, בדומה לגוב עצמה. למרות החששות המוקדמים של גוב ומזי"א מהתקבלות ההצגה בשל הנושא הקשה, גם "סוף טוב" הפך ללהיט קופתי גדול והפעם גם זכה לתשבוחות גורפות מהמבקרים ולפרסים. בדיעבד, ברור כי "סוף טוב" היווה את מכתב הפרידה של גוב מהקהל, שלמען חיוכיו עמלה במשך כל שנות הקריירה שלה. ואך ראוי הוא שההצגה הזאת תישאר עוד שנים רבות ברפרטואר של הקאמרי, כמצבה ליוצרת אהובה, פוריה ואמיצה.