מי שעקב אחרי הבלוג בשנה האחרונה לא יופתע מהדברים הבאים: 2012 היתה שנת רוקנ'רול מצוינת, מהטובות בעשור האחרון. היו בה חודשים, למשל ספטמבר, עם יבול נדיר באיכותו בכל קנה מידה; היא הביאה עמה כמה קאמבקים נפלאים; צמדי הרוק היו דומיננטיים מתמיד, והוכיחו שאפשר לנצח רק עם גיטרה ותופים; והדבר הבולט מכולם היא נשלטה לחלוטין על ידי להקות מבוססות, ונעדרו ממנה כמעט לחלוטין אלבומי בכורה משמעותיים. כרגיל, רשימת 20 הגדולים של קורדרוי מבוססת על טעמי האישי בלבד. ככזאת, מובלעת בה אזהרה: היא לא כוללת כמה אלבומים שיש שיגידו שחייבים להיות בה, בראשם אלה של גריזלי בר וטיים אימפלה. אני מעריך אותם, ואחרים שלא מצאו את מקומם ברשימה, אבל בסופו של דבר הם לא היו האלבומים שביליתי איתם הכי הרבה השנה. הם פשוט לא מספיק עשו לי את זה, בעוד שאחרים לא יכולתי לעזוב תקופה ארוכה. אז בלי עיכובים מיותרים ובלי התנצלויות, מתחילים. השבוע מקומות 20 עד 11, ובשבוע הבא עשרת הגדולים. ואל תשכחו: אלוהים נתן לכם רוקנ'רול, נתן רוקנ'רול לכולם. תשתמשו בו.
20. ניל יאנג - Psychedelic Pill
האלבום ה-35 של ניל יאנג הוא אתגר. 80 דקות של רוקנ'רול בסיסי במיטב המסורת של סנדק הגראנג', שמציע למאזין מסע הדורש סבלנות, ומבטיח אהבה רק למי שישאיר את הפרעות הקשב בחוץ ויתמסר. יאנג לועג כאן לדור שגדל על שירים של שתיים-וחצי-דקות-ויאללה-לדבר-הבא ומוריד עליו קטעים ארוכים במיוחד, 27:37 דקות בשיא, שבלבם כמיהה לתקופה אחרת, פשוטה ותמימה יותר - ברמת הנוסטלגיה האישית שלו כמובן. קשה להישאר אדיש לתשוקה של איש שגם בגיל 67 כל כך אוהב את המוזיקה שהוא עזר להמציא.
19. Fang island Major
לא האלבום הכי רציני של השנה, אבל בטח אחד הכיפיים שבהם. השני של השלישיה מרוד איילנד הוא מסיבת גיטרות שנשלחה ל-2012 מהניינטיז ולא מכניסה פנימה את מי שחש עצמו טוב מדי בשבילה. רוקנ'רול עושים באהבה או שלא עושים בכלל - זו המנטרה כאן, והאהבה נוכחת בכמויות.
18. Diiv - Oshin
הבכורה של הלהקה מברוקלין היא בקלות אלבום השוגייז של השנה, פסקול קסום שאמנם מספק בעיקר אווירה אבל כולל כמה קטעים יפהפיים שקשה להיפרד מהם. הדרים פופ של הרכב הצד מבית איש ביץ' פוסילז, זאקרי קול סמית', עוטף אותך ומחבק בדיוק במידה הנכונה, מבלי להעיק. בחלומי שמעתי את הסמיתס, ניו אורדר והקיור, רק בהילוך נמוך ובלי אג'נדה. לפעמים לא צריך אג'נדה, רק לרחף בחלל.
17. Bob Mould Silver Age
תרומתו של בוב מולד לעולם האינדי חקוקה בדפי ההיסטוריה, מ-Husker Du ועד Sugar, ובשנתיים האחרונות הוא זוכה לכבוד הראוי לו ולחיבוק פומבי מקולגות מעריצות כמו דייב גרול. השנה הוא חזר עם אלבום סולו עשירי ששוב מוכיח שלרוק אין גיל כל עוד אתה טוב במה שאתה עושה. מולד, שחשיבותו גם בהיותו הומו מוצהר בסצינה לא הומואית בעליל, הוא גיבור גיטרה עם חוש מלודי נדיר, שגם נותן בראש וגם מרחיב את הלב.
16. Local H - Hallelujah! I'm a Bum
התואר "האלבום הכי חשוב של השנה" הוא תואר שעלול להרחיק את מי שפוחד ממוזיקה חשובה, אבל הצמד השיקגואי הוותיק הזה מציע חבילה אטרקטיבית: גם חשוב, גם מצוין. Local H פותחים לך את הראש, ועל הדרך עוד כמה דברים, עם שעה של Pאנק פוליטי חכם, שמצייר תמונה קודרת של החיים בארה"ב 2012. האשמה, כמו תמיד, היא מנת חלקם של האזרחים שמוכנים לבלוע את כל מה שיאכילו אותם, לא פחות ממי שמספק להם את הארוחות. "אל תחיו חיים לא אמיתיים", מבקשים סקוט לוקאס ובריאן סנט קלייר. כן, ממש.
15. Shearwater Animal Joy
You As You Were"" הוא שיר השנה השני שלי (הראשון יהיה כאן בשבוע הבא), קטע קתרטי שהופך ומשלהב אותי גם חודשים ארוכים אחרי ששמעתי אותו לראשונה. אפילו רק בגללו אני חייב חוב לא קטן לשירווטר. האלבום השביעי של הטקסנים, הראשון בלייבל סאב פופ, כולל עוד קטעים נפלאים, הוא אינטליגנטי ומעורר מחשבה, וגם אם תחפשו חזק לא תמצאו השנה שורה כמו "החזקתי את שמך בתוך פי בכל ימי נדודיי", שזוהרת בשיר שפותח את האלבום, "Animal Life".
14. Band of Horses Mirage Rock
התגובה הראשונה שלי לאלבום הרביעי של באנד אוף הורסס היתה אכזבה יחסית. מהר מאוד היא התחלפה ביחסים קרובים. בן ברידוול ולהקתו ממשיכים לכתוב ולבצע אמריקנה יפהפייה, עם שורשים ניל יאנגיים עמוקים. רוק קלאסי של נסיעות ונופים, אם רק היה לאן לנסוע. תקשיבו לשיר הזה ותכינו סמרטוט רצפה.
13. Mark Lanegan - Blues Funeral
איזה מלך מארק לאנגן. איש מלא ניגודים שהוא לא מה שחשבתם, ענק עם לב ענק לא פחות, משורר רוקנ'רול בלי גרם זיוף, גרון עמוק שראה ושר כבר הכל. אלבומו החדש שיצא בתחילת השנה הוא בעיני הטוב ביותר שלו, ולבטח הנגיש ביותר, מבלי לוותר על האינטנסיביות. לאנגן ממשיך בו עם האלקטרוניקה שאיתה השתעשע בשנים האחרונות, מערבב עם גיטרות ועוטף במלנכוליה מובנית וטקסטים שאופטימיות היא לא המרכיב הכי דומיננטי בהם. והוא גם תייר כבוד כאן.
12. Divine Fits A Thing Called Divine Fits
אחת מהפתעות השנה היא האלבום הראשון של הבערך סופרגרופ הזו, אירוע פופ ניו ווייבי שלא מוותר על הגיטרות. דן בוקנר, בריט דניאל וסם בראון באו משום מקום עם בכורה בעלת איכויות סטרוקסיות, שכובשת אותך מהצליל הראשון ולא עוזבת. "מדבקת" זו המילה הכי מתאימה למוזיקה של השלישיה, באלבום מאד סקסי ונטול פילרים, עם בונוס משמעותי: קאבר מצוין ל"Shivers" של ניק קייב.
11. ברוס ספרינגסטין Wrecking Ball
יש לי קראש על ברוס ספרינגסטין. אני מעריץ אותו, ויש מה להעריץ, הרבה מעבר למוזיקה. הלוואי והיה לנו כאן ספרינגסטין אחד, רק אחד. אבל אין מישהו בסדר הגודל שלו, סופרסטאר שהולך עד הסוף עם האמונות שלו, הכל כולל הכל. שלא מפחד, שעושה, שמעורב. זה לא רק העמידה האיתנה לצד אובמה בבחירות האחרונות, ליווי ותמיכה ללא פשרות מתוך אמונה שזה מה שטוב לאמריקה שהוא כל כך אוהב - אהבה אמיתית, לא אופורטוניסטית. נטועה בו אמונה, ששורשיה עמוק באדמה, באנשים באשר הם, חיבור שלא ניתק לאיש הפשוט שהוא היה פעם, למרות - ואולי בגלל - שהוא עכשיו איש אחר לגמרי, נטול דאגות ורחוק מפשוט. כל אלו מתנקזים למוזיקה שלו וזורמים ממנה בחזרה למאזין, עוטפים אותו באהבת אדם בסיסית שקצת הולכת לאיבוד ביום יום. "Wrecking Ball" הוא לא מהאלבומים הכי גדולים של הבוס, אבל הוא בוודאי הטוב שלו מזה שנים, כזה שמוצא אותו מצד אחד מאד כועס על מה שקרה למדינה שלו, כועס על מי שמכר אותה ואת האנשים שבנו אותה לכל המרבה במחיר; ומצד שני, כרגיל, הוא גם מציע תקווה ואור ורגישות. 2012 היתה שנה מדהימה בשבילו, גבר בן 63 עם אלבום מנצח, סיבוב הופעות היסטורי עם ערבים של שלוש וחצי שעות, ועתיד ורוד. יש לי קראש עליו.
לא נכנסו ל-20 הגדולים אבל ראויים לזמן שלכם: גריזלי בר, טיים אימפלה, המכביז, פול בנקס, הווקמן, הווקסינז, סרמוני, סאונדגרדן, ג'ף דה בראדרהוד, ספיריצ'ואלייזד. בשבוע הבא - עשרת המקומות הראשונים.
קורדרוי - לכל הטורים של מני אבירם
איזה אלבום הכי אהבתם השנה? ספרו לנו בפייסבוק