"ההוביט" הוא ארוך. קצת עצוב שכמעט עשר שנים אחרי "שר הטבעות", אחרי שישבנו וחיכינו בסבלנות כל כך הרבה זמן שפיטר ג'קסון יחזור, הדבר הראשון והבולט ביותר בסרט הקאמבק הוא הנתון היבש ביותר: האורך שלו. אבל מה לעשות "ההוביט: מסע בלתי צפוי" הוא מבדר, לפרקים מקסים ובהחלט שווה צפייה, אבל הוא בעיקר ארוך, ארוך מדי, ארוך באופן בלתי סביר, בלתי הולם וכמעט בלתי נסלח.
זה מתחיל נהדר. דקה לתוך הסרט, ואנחנו כבר עמוק בארץ התיכונה של טולקין את ג'קסון. ואפילו לא שמנו לב כמה שהתגעגענו. הארץ התיכונה היא אחד העולמות הקולנועיים הכי מפורטים, מדוקדקים ויפהפיים שנוצרו אי פעם, וההקפדה והאהבה ניכרים בכל פינה. היופי של הנופים של ניו זילנד, שהפכו להוביטון, יער אופל, ריבנדל, ישימון סמאוג ויתר קצוות הארץ התיכונה, לא פחת בעשור האחרון, ואולי אפילו גבר, בזכות שימוש נכון והולם בתלת-מימד. בילבו חוזר. וגנדלף. ובהכל ארוגה שכבה עבה של היסטוריה אגדית, המוצגת בפלאשבקים גרנדיוזיים. הכל מקסים.
במאורה באדמה גר לו הוביט, הפעם בגילומו של מרטין פרימן. פרימן הוא בילבו מושלם חביב ומבולבל וחובב ארוחות-בוקר מאוחרות, אבל יכול להיות גם להוט כשצריך. גם משלחת הגמדים שמגיעה אליו מצוירת היטב: לכל אחד מהם יש מראה ואופי משלו, אם כי לך תזכור, עם לא פחות מ-13 גמדים, בדיוק מי הוא מי. גנדלף מצטרף לחבורה בתפקיד המבוגר האחראי, וכמה שזה נהדר לראות את איאן מק'קלן שוב באפור, בסרט הזה הוא נוכח וממלמל כל הזמן, ואפשר לקבל ממנו מנת יתר.
וכאן, בדיוק, מתחילה הבעיה. "ההוביט" הוא בלי שום ספק יפהפה זה רק שיש יותר מדי ממנו. זה לא מפתיע. כל אחד מאיתנו היה יכול לומר לפיטר ג'קסון ברגע שהוא הכריז על פיצול "ההוביט" לשלושה סרטים שלושה סרטים ארוכים שזה רעיון מפוקפק במקרה הטוב. מה שהתאים היטב לסאגה צפופה בת שלושה כרכים לא מתאים לספר ילדים באורך של 245 עמודים. "ההוביט" נמשך שעתיים וארבעים דקות, בהם הוא מכסה פחות משליש מעלילת הספר; זה אמנם פחות מאורכו של כל אחד מסרטי "שר הטבעות", אבל ההרגשה היא כאילו זה הרבה יותר, מכיוון שסרטי "שר הטבעות" היו דחוסים בעלילה, ו"ההוביט" אין דרך לומר זאת אחרת מרוח.
לוקח בערך שעה עד שבילבו באגינס יוצא לדרך שעה של דיבורים, אקספוזיציה, הומור ילדותי ושירים. יאפ. שירים. ברבים. הגמדים נוטים לפצוח בזמר מדי פעם. וזאת אפילו לא השעה הבעייתית; הרי ברור שבתחילתו של מסע צריך לערוך היכרות. הבעיה היא השעה שאחריה, שבה מתברר שגם אחרי שהחברים יצאו לדרך, העלילה עדיין תקועה. דקות ארוכות כל כך עוברות בתוספות שלא היו בספר: דיאלוגים ארוכים, סיפור-רקע סטנדרטי של אחד הגמדים שנועד לספק לסרט איזו מראית עין של סיום, ושרשרת הופעות האורח של דמויות מתוך "שר הטבעות" שכף רגלן של רובן לא דרכה בספר "ההוביט" והגיעו רק כדי להגיד שלום וללכת. וכמה שזה נחמד לראות שוב את כל החבר'ה, פגישות מחזור הן בדרך כלל דבר די משעמם.
לא יהיה נכון לומר שאין אקשן, הו לא. בילבו והגמדים נשבים, שוב ושוב, על ידי יצורים מסוכנים, ואז בורחים, בעזרתו של גנדלף. כך בדיוק זה היה גם בספר, אבל בפרשנות של פיטר ג'קסון, שמעולם לא שמע על צמצום או צניעות, אין סצינות אקשן קטנות. כל מרדף הוא רכבת הרים, כל קרב הוא ארמגדון, כל הסתבכות היא לונה פארק. וזה כיף, וזה מצולם יפה, אבל אין מנוס מההרגשה שכל זה, עדיין, רק פילר. הרי כל ההיתקלויות האלה הן רק מהמורות בדרך; הלו, לא דיברתם על איזה דרקון? למרות העומס באירועים, כביכול, שום דבר משמעותי לא באמת קורה לאורך רוב-רובו של הסרט, והגמדים רק מעבירים את הזמן בכדי לפנות מקום לעוד זמן. כשיצאו הסרטים הבאים בסדרה, ניתן יהיה לדלג על שעה שלמה לפחות מתוך "מסע בלתי צפוי" מבלי לפספס שום דבר בעלילה.
הסיבה העיקרית להחזיק מעמד עד לסוף הסרט היא סצינת המפגש של בילבו עם גולום, מה שנקרא בספר "חידות באפלה". זאת במובן מסוים הסצינה החשובה ביותר בכל טרילוגית "ההוביט", והיא מבוצעת ללא רבב. הסצינה מתרחשת כמעט מילה במילה כפי שהיתה בספר, אבל מרטין פרימן וגולום, בגילומו של אנדי סרקיס ומכשפי האפקטים של WETA, מוסיפים על המקור. להתלהב מגולום זה כל כך 2002, אבל כאן הוא שוב מוכיח שהוא אחת הדמויות הווירטואליות המדהימות בתולדות הקולנוע.
יש ב"ההוביט" הרבה מהקסם, רוח ההרפתקה והיופי של סרטי "שר הטבעות", אבל הרפטטיביות והמריחה לא מאפשרים לו להגיע לרמה של אף אחד מהם. זוכרים את הסופים האינסופיים של "שיבת המלך"? שנגמר ואז נגמר שוב ונגמר שוב ושוב ושוב? זוכרים איך שחשבתם שזה נורא נורא יפה ואפילו מרגש והכל, אבל באמת שאולי אחרי הסוף השלישי כבר הגיע הזמן לחתוך הביתה? כזה בדיוק הוא "ההוביט". פיטר ג'קסון מאוהב בעולם שיצר, ולא יוותר על אף דקה שבה ניתן לבלות בו. אפשר להבין אותו, כי זה עולם נהדר, אבל, במילותיו המדויקות של אחד, בילבו באגינס: "אני מרגיש כמה דק אני, מתוח כולי, אם אתה מבין: כמו חמאה שנמרחה על פרוסת-לחם גדולה מדי". לפחות זו חמאה משובחת.
"'ההוביט' ישנה את פני הקולנוע": ראיון עם פיטר ג'קסון, במאי "ההוביט"
כל מה שלא ידעתם על "ההוביט"
מה אתם חשבתם על "ההוביט"? ספרו לנו בפייסבוק