"לא בתל אביב", סרט פרינג' דל תקציב של נוני גפן, הוא תצוגת תכלית כובשת ומרגיזה, מרעננת ומתסכלת, של כל מה שטוב ושל כל מה שרע בעשייה מהסוג הזה. יש משהו חדשני ולא צפוי בהתעקשותו של הסרט להיות אישי לחלוטין בדרכים העלילתיות והסגנוניות שהוא נוקט בהן, עד לכדי הקטנתו של המרחק בין נפש היוצר לביטויה על המסך למינימום. העניין הזה של להשמיע את קולך בתעוזה, ללא המחסומים הטכניים של הפקות הקולנוע המסורתיות הוא בדיוק מה ששיטות העבודה הזולות והמיידיות של הפרינג' מאפשרות ליוצרים, ועל כן העידן החדש הזה שאנחנו עומדים בפתחו הוא מלהיב כל כך.
אין ספק שבחלק גדול מהמקרים, הקלות הנוכחית של הביטוי הקולנועי היא פתח להמוני גרפומנים של תמונות נעות, שעד עכשיו נאלצו להסתפק בכתיבה ובציור, אך כעת זכו לשדה מרעה חדש ומרגש. מצד שני, העידן הזה משחרר את הקולנוע מהכבלים של "הפקה מקצועית" והופך אותו לכלי ביטוי אמנותי דמוקרטי, שמאפשר לקולות חדשים ומרתקים להשמיע את עצמם, באופן שלא התאפשר בעבר. "לא בתל אביב" של נוני גפן, לדוגמא, משמיע קול שקשה להאמין שהיה עובר דרך המסננת "המקצועית" של קרנות הקולנוע, אך מדובר בקול מיוחד במינו, שהיה חייב להשמע.
גפן הוא אוטודיטקט בתחום הקולנוע, שלמד את רזי העשייה מספרים ותפקידי משחק בסרטים, בין השאר בסרט פרינג' אחר, "אף פעם לא מאוחר מדי" של עדו פלוק, שגם הוא הופץ לאחרונה. את "לא בתל אביב" הוא יצר מתוך דרייב עצום, שאיפשר לו לגייס את המפיק המנוסה איתי תמיר ("השוטר"), את השחקניות הלוהטות רומי אבולעפיה ויערה פלציג לתפקידים הראשיים ואת טל פרידמן לתפקיד אורח בלתי נשכח. לכל זה הצטרף תקציב זערורי מקרן הקולנוע הישראלי ועוד תקציב קטנטן מהכיסים של הבמאי והמפיק, שהוכפל באמצעות גיוס כספים אינטרנטי מוצלח.
לאחר כל אלה, הגיע הסרט לתקציב כולל של כ-200 אלף שקלים, כחמישה אחוז מתקציב של סרט ישראלי סטנדרטי. אז נכון שהמחיר של זה הוא פשרות וקשיים, וגם העדר שכר בשלב ראשון, אבל לתוצאה יש תחושה קסומה של חופש יצירתי אמיתי ויכולת בלתי מוגבלת לומר בדיוק מה שהיוצר רוצה. לפחות השופטים בפסטיבל לוקרנו היוקרתי קלטו שיש כאן משהו מיוחד במינו, והעניקו לגפן את פרס ברדלס הכסף. בארץ בטח יהיה לו קצת יותר קשה.
"לא בתל אביב" אכן לא מתרחש בתל אביב, אלא דווקא בטבעון, העיר שממנה מגיע גפן במקור, שיש לה את כל המאפיינים של פרובינציה ישראלית פסטורלית. גפן עצמו משחק בסרט את מיכה, מורה להיסטוריה שמפוטר מעבודתו בסצנה הראשונה, ובסצנה שלאחר מכן חוטף בתגובה את אנה (פלציג), אחת מתלמידותיו. בשלב מסוים, נכנסת לתמונה גם נוני (כן, יש כאן עניין קל של אגו טריפ), בגילומה של אבולעפיה, עובדת יפה של בפיצריה, שמיכה מאוהב בה בסתר.
בין השלושה מתפתחת מערכת יחסים שהיא ערבוב של ילדותיות, מיניות ואקסצנטריות, המתגלמת על המסך בשורה ארוכה של סיטואציות הזויות יותר ופחות. חלק מהסיטואציות האלה עובדות, חלק פחות, וניכר כי מדובר כאן בסרט ראשון של במאי, שלא היתה לו האפשרות להשתפשף בעשרות תרגילים בבית ספר לקולנוע. לכן לפעמים הסרט שלו נראה כמו מין תרגיל כזה של סטודנט מבטיח ומקורי, אבל לא מיומן דיו. מצד שני, הסרט שומר לכל האורך על גרוב מיוחד במינו שקשה לא להכבש בו, סקס-אפיל נדיר בקולנוע הישראלי ולפעמים (כמו לדוגמא בסצנות של טל פרידמן) הוא יודע להבריק ממש.
הסרט גם נראה מצוין, הרבה יותר טוב ממה שאפשר לצפות מיצירת דלת תקציב שכזאת, עם צילום שחור לבן מדויק של זיו ברקוביץ', וכולל את אחד מפסי הקול היפים שליוו אי פעם סרט ישראלי, באדיבות רותם בר אור ועוזי רמירז. עוד מרכיב ראוי לציון, ואף מרכזי, הוא העבודה המרשימה של השחקנים, שתופסים במדויק את העולם הלא לחלוטין שפוי של גפן ויודעים להתקיים בו באופן טבעי למדי. גפן עצמו נותן הופעה אקסצנטרית משכנעת בתור הדמות הראשית, אבולעפיה מהממת בדמות נערת החלומות ופלציג מפתיעה בדמות של ילדה-אישה מופנמת.
לגפן יש את היכולת ליצור על המסך מציאות בדיונית בעלת טעם וריח יחודיים, שהיא משהו חדש ומקורי לגמרי, אפילו שהיא גם מושפעת מכל דבר שזז. בסופו של דבר, "לא בתל אביב" מרגיש, לטוב ולרע, כמו תבנית נוף נפשו של היוצר שלה, על חולשותיה והברקותיה. על כן, מדובר בסרט ראשון מדליק לחלוטין ומומלץ לחלוטין, שכדאי מאוד להיחשף אליו.
הסרט "לא בתל אביב" הוגבל לגילאי 16 ומעלה
"לא בתל אביב" מסקרן אתכם? ספרו לנו בפייסבוק