החיסרון המרכזי בשנה עם יותר מדי מוזיקה טובה כן, יש כזה דבר הוא שאתה לא באמת מספיק להקדיש את הזמן הראוי לכולה. החיים לא מאפשרים זאת. התוצאה היא גם שקורה ומוזיקה ראויה חומקת מבין אצבעותיך - באוטוסטרדת המידע של היום, שעולה על גדותיה, זה לא מאורע נדיר - וגם שתשומת הלב שלך למה שכן בחרת היא לא מיטבית כפי שאמורה היתה להיות. ועדיין, למרות האתגרים העכשוויים, שלא עמדו בפני חובבי מוזיקה בעבר תחשבו על תחילת שנות התשעים והאקסקלוסיביות היחסית שבה זכו נירוונה ואחיותיה בסופו של דבר אתה כן עושה את הבחירות שלך וממשיך קדימה עם האלבומים שנוגעים בך, כל אחד בדרכו. אז הנה עשרת אלבומי השנה שלי, ובראשם יהלום נדיר. אם 2013 תהיה רק לא פחות טובה, אשרינו.
10. Bloc Party - Four
אם לצטט את סוליקו, צמד המילים הכי מתאימות לתאר את האלבום הרביעי של הרביעייה הלונדונית היה "לא ציפיתי". נדמה היה שקלה אוקרק וחבריו סיימו את דרכם ההיסטורית והשאירו מאחור כמה זיכרונות יפים כדי שלא נשכח את מורשתם. אבל אז הם הפתיעו בגדול עם אלבום גיטרות סוחף שיודע גם לרגש, ומזכיר לרגעים את הימים המאושרים של אלבומם הראשון. קאמבק מבורך.
9. The Gaslight Anthem - Handwritten
בריאן פאלון והגאסליית אנת'ם שלו לא ממש יכולים לאכזב אותי. אני מכור לרוקנ'רול שלהם. ללחם ולחמאה. לאמריקאיות. לקלישאות הז'אנר. פאלון, פטריוט של ניו ג'רזי, גדל על ברכי האב הרוחני שלו ברוס ספרינגסטין, והשתעשע מהצד, אני בטוח, גם עם המוזיקה של ג'ון בון ג'ובי. אי אפשר לברוח מההשפעות שלהם על המוזיקה שלו, לא רק באלבום הזה, אלא גם בכל קודמיו ובגדול מדובר באותו אלבום, תמיד, רק שמות השירים שונים. זו לא ביקורת, זו מחמאה אם זה לא שבור, אל תתקן את זה. שייתן עוד שירים על אהבות נעורים אבודות, על זיכרונות משתקים, על ימים יפים שלא ישובו עוד, על מכוניות עם גג פתוח וכבישים שאין להם סוף. "Handwritten" הוא כל אלו ועוד. שאלוהים יברך את בריאן פאלון. ואת ניו ג'רזי.
8. The Killers - Battle Born
באין מילה עברית שמעבירה את המסר - "חצוף" או ?שערורייתי? לא מספיק מדויקות - אני פונה למילה האנגלית outrageous. היא מתארת בצורה הנכונה ביותר את "Battle Born", האלבום הרביעי של הקילרז, פסטיגל אייטיז מפוצץ המנונים שעלול לעורר בחילה קלה במי שלא בא מוכן למה שמחכה לו. מי שכן בא מוכן יקבל חגיגה בחסות ברנדון פלאוורז והמלודרמה שלו. האיש חי בסרטים של ג'ון יוז, ופשוט כותב להם פסקולים. להגנתו אפשר לומר שהפסקולים שלו מושלמים. הוראות שימוש: לשמוע בווליום גבוה ובציניות נמוכה.
7. Tribes Baby
אלבום הבכורה היחיד בעשרת הגדולים שייך להרכב הלונדוני בן השנתיים פלוס, שערבב בהצלחה סוחפת בין המיטב של הבריט פופ לזה של האינדי הניינטיזי. היו מי שביטלו את הרביעיה הזאת כעוד להקת הייפ, אבל בעיני זו טעות ג'וני לויד יודע לכתוב שירים, וביחד עם חבריו מרים אותם להנחתה. פוטנציאל ענק, חגיגה ענקית.
6. דינוזאור ג'וניור - I Bet on Sky
עוד קאמבק מפואר שזכינו לו השנה הוא זה של דינוזאור ג'וניור, העשירי של השלישיה המאוחדת. ג'יי מאסקיס, לו בארלו ומרף מפציצים עם שרשרת שירים מהנגישים שיצרו עד כה, ולמרות שהגיטרות המפורסמות עדיין מגרזנות, משהו בכתיבה של מאסקיס נהיה רך יותר, פתוח יותר, אישי יותר. התוצאה מרחיבת לב ורלוונטית מתמיד. יש משמעות לשובם של הדינוזאורים דווקא בשנת רוקנ'רול כל כך טובה.
5. The Cribs - In the Belly of the Brazen Bull
השיר הראשון באלבום החמישי של הקריבז זורק אותך ישר למחוזות פייבמנט ובילט טו ספיל. זו זריקה מפתיעה ומרגשת, וההמשך לא פחות מפתיע. האנגלים הצליחו להביא כאן אלבום שרירי שגם בא לעבודה וגם נותן אותה. הוא לא פורץ דרך, רק אלבום גיטרות מצוין, שמרפרר, כמו רבים אחרים השנה, לניינטיז. כמעט כל אחד ימצא את כאן מבוקשו, בין אם הוא מחפש נוסטלגיה, או סתם רוקנ'רול שיודע מה הוא רוצה מעצמו.
4. The Shins - Port of Morrow
והנה קאמבק מפואר עוד יותר, זה של ג'יימס מרסר והשינז שלו. כמו רבים אחרים, גם אני התאהבתי בשינז בזכות "New Slang", שהופיע בדמות עצמו באחד מרגעי השיא של הסרט "גארדן סטייט". אחר כך היחסים שלנו ידעו עליות ומורדות, והשנה, עם נחיתת "Simple Song", הסינגל הראשון מתוך האלבום הרביעי של מרסר, נדלקתי מחדש. אחר כך הגיע האלבום המלא והיה אפשר לדבר על יחסים רציניים. פתוחים, אבל רציניים. השינז השתנו - הם נהיו פופ, לא פחות מאינדי - וזה בא לי טוב. קצת בילי ג'ואל, קצת פליטווד מק, קצת אלטון ג'ון, קצת בק, קצת וויזר. מה יש לא לאהוב?
3. Woods Bend Beyond
האלבום השביעי בשבע שנים של הלהקה מברוקלין הוא חצי שעה של פופ-פולק רגיש ומדויק, שחייב לא מעט לגדולי הפולק האמריקאיים, וגם להרכבים כמו השינז. וודס מערבבים בין קול הפלצטו של ג'רמי ארל, הגשה שמשית וטקסטים לא לגמרי אופטימיים, ושולחים אותך הביתה לחשוב. מוזיקה יפהפייה, באמת.
2. Local Business - Titus Andronicus
האלבום החכם של השנה, של הלהקה הכי אינטליגנטית ששמעתי מזה הרבה זמן, הנציגה השניה של ניו ג'רזי בעשיריה הפותחת. 50 דקות של Pאנק נוצץ ומלודי, שילוב מוזיקלי כובש בין הקלאש לפוגז לדה הולד סטדי לברייט אייז, מסות רוקנ'רוליות שגם עושות לך חשק לפרק בקבוק בירה על הראש של מישהו בבר עצוב וגם מכריחות אותך לחשוב. שמעתי בעבר על טיטוס אנדרוניקוס ופועלם, אבל רק השנה באמת נפלה בחלקי ההזדמנות להכיר את הלהקה של פטריק סטיקלס. זו אחת המתנות היפות שקיבלתי ב-2012.
1. Japandroids - Celebration Rock
מבחינתי, זו אחת הבחירות הקלות שעשיתי בחיים. מי שעקב אחרי הבלוג השנה לא יופתע - לא הצלחתי להסתיר את האובססיה, והאמת היא שלא ניסיתי. האלבום השני של הצמד הקנדי העיף לי המוח והפך לי את הבטן. הוא הצליח להזכיר לי למה אני כל כך אוהב רוקנ'רול, וגם שבר לי את הלב: הוא בא לי, באמיתי, 15 שנה מאוחר יותר. הייתי נותן הרבה כדי להיות שוב בן 23 ולקבל את האלבום הזה. הוא היה הופך לחבר הכי טוב שלי. 8 קטעים, 35 דקות, חגיגת רוק של גיטרה-תופים-מילים ושני חברים בני 29, בריאן קינג ודייויד פראוס, שכל כך שימחו, הסעירו ושלהבו אותי. כמה אנרגיות, כמה אמת, כמה הבטחות, וגם שיר שנה אחד שהוא כל מה ששיר שנה צריך להיות, "The House that Heaven Built" שמו. בשיר אחר הם זועקים, פורטים, מכים - "חלמנו, ועכשיו אנחנו יודעים". אנחנו לא יודעים כלום, אני חושש, אבל מוזיקה כזאת מקלה על אי הוודאות. תודה לג'פנדרוידס, מעומק הלב.