למה אנחנו כל כך אוהבים את ג'ניפר לורנס?

ביום חמישי הקרוב יגיע לאקרנים "אופטימיות היא שם המשחק", ויציג בתפקיד הראשי את ג'ניפר לורנס – ילידת קנטקי, בת 22 וחצי, ומי שנחשבת כרגע למועמדת המובילה לזכייה באוסקר לשחקנית הראשית טובה ביותר. עם ובלי קשר לכך, כפי שקבעו לאחרונה שלל כתבות בכלי התקשורת האמריקאים והבריטיים, לורנס היא כרגע השם הכי חם בהוליווד. רגע לפני עליית הסרט האחרון בכיכובה, זו ההזדמנות לבדוק איך זה קרה.

חשוב להבהיר - לפני הכל ומעל הכל, כולם אוהבים את לורנס וכולם מדברים עליה כי היא בראש ובראשונה שחקנית יוצאת מגדר הרגיל. אפשר היה לראות את זה כבר בתפקיד הפריצה שלה ב"קר עד העצם" (2010), בו השכילה לקחת את דמותה הראשית ולהתנהל עמה בקור רוח בפינות האפלות ביותר של אמריקה. ניתן היה אולי לחשוש כי זו היתה הברקה חד-פעמית, מהסוג שקולנוענים מצליחים מדי פעם לסחוט משחקנים לא מנוסים בלי שתהיה לכך משמעות עתידית, אך לורנס מיד הכתה שנית.

במקרה זה כבר היה מדובר בתפקיד משנה, ובהפקה נוצצת בהרבה – "אקס-מן: ההתחלה" (2011). הבלונדינית הצעירה התעלמה מכל האפקטים ומן האיפור שעל דמותה המוטנטית, ובנתה אותה ברגש רב, שסייע להפוך את הסרט לדרמת התבגרות לא פחות מאשר פנטזיית פעולה.

מכאן כבר הגיעה המקפצה לתפקיד הראשי ב"משחקי הרעב", שגם איתו התמודדה כהלכה. בתווך הספיקה לגלם היטב את דמות האהובה הנבגדת ב"Like Crazy" ולהפציע בתפקידים שונים בסרטים קטנים יותר, ועתה הגיעה עליית המדרגה האמיתית שלה – ההופעה ב"אופטימיות היא שם המשחק" כאלמנה טרייה, מבולבלת וחובבת ריקודים המפתחת מערכת יחסים עם גבר שרוט לא פחות ממנה.

כאן, לורנס כבר עולה לרמות של שחקנית אופי מן השורה הראשונה, מאלה שאלמודובר עושה קולנוע בשבילן. בעיניים רושפות וברוח תזזית, מעצבת לורנס אישיות שלא רק מחזיקה את כל הדרמה על הכתפיים שלה, אלא גם יש בה מספיק כוח כדי לטלטל אותה שוב ושוב, בצורה שיתר הדמויות וכמובן גם הצופים לא יכולים להתעלם ממנה.

את כל זה היא עושה בלי טיפת היסטריה מוגזמת, וגם בלי לאבד את חוש ההומור ההכרחי ואת הסקס-אפיל. יש עוד סיבות לראות את "אופטימיות" - ועוד נדוש בהן - אבל היה שווה לראותו אפילו רק בגלל לורנס, ויותר מכל, הוא מעורר תאווה לגלות איזה תצוגות משחק נוספות נראה ממנה בשנים הקרובות.

התסריט היה ברור: מיד כש"קר עד העצם" גאל את לורנס מאלמוניותה והפך אותה למניה בשוק ההוליוודי, אפשר היה להתחיל לספור את השניות עד שתתפרסם הידיעה על כך שאולפן כלשהו ליהק אותה לסרט גיבורי-על. זה אכן קרה עם "אקס-מן", ואז מיד הפטירו חסידיה – "זהו, איבדנו אותה, מעכשיו היא תעשה רק הפקות כאלה, ולא פרויקטים ייחודים או עצמאיים". החשש הזה התעצם עם "משחקי הרעב". נראה היה שלורנס הפכה מהבטחה לעוד בורג במכונה.

והנה, למרות שני התפקידים האלה, ואף שצפויים לה בשנה הקרובה הופעות בפרק חדש של "אקס-מן" ושל הפנטזיה הפופולרית על עולם הריאליטי, השחקנית מצאה זמן לככב גם ב"אופטימיות", סרט דל תקציב ודל הכנסות מן השוליים של הוליווד, שנעשה בידי דיוויד או.ראסל – במאי שתמיד הלך על הקצה, ומי שיצר את "אני אוהב האקביז" המטורף, אותו הגדירה לורנס בראיון לוואלה! תרבות כ"סרט המוזר האהוב עליה".

למרות הפיתוי הכספי להופיע רק בהפקות גדולות ולהתרחק מבמאים שעושים סרטים מוזרים, לורנס החליטה לעבוד עם ראסל. כך יצא שב-2012 כיכבה גם באחד משוברי הקופות הגדולים של השנה ("משחקי הרעב"), וגם באחת מן היצירות הקולנועיות המוערכות שלה ("אופטימיות").

לורנס מספקת מכל טוב לקהל שוחרי הקולנוע: אפשר לראות אותה גם במוצרים בומבסטיים ומסחריים, משובחים כשלעצמם, וגם בסרטים אישיים ומינוריים יותר, מה שהופך את גוף העבודה שלה לעשיר, מעניין ודינמי.

"הבעיה עם עולם המשחק בימינו, היא שלא פעם מאכילים אותנו בולשיט", הצהירה לורנס בראיון שהעניקה לאחרונה למגזין הקולנוע הבריטי אמפייר, והסבירה למה היא מתכוונת – "לעתים קרובות מבלפים אותנו, מעצימים פי מיליון את המחמאות לעומת מה שמגיע לנו באמת. בגלל זה, יצא לי כבר להיות גרועה מול המצלמה, בלי שמישהו טרח לעצור אותי. כשראיתי את 'משחקי הרעב', למשל, אמרתי לעצמי – 'למה אף אחד לא אמר לי שאני כל הזמן עושה פרצוף מעוך, אלוהים אדירים'. זה מה שאהבתי בעבודה עם דיוויד או. ראסל על 'אופטימיות', הוא לא הסס לעצור אותי ולהגיד 'יו, את כל כך גרועה עכשיו'".

אפילו הופעה עטורת תהילה שזיכתה אותה בשבחים נתפסת אצל לורנס כלא יותר מלקח ללמוד ממנו, וכפי שאיכות עבודתה ב"אופטימיות" מעידה, היא אכן למדה, תיקנה את הקלקולים הקטנים, ושפשפה את יכולותיה הטובות מלכתחילה. הפעם, כבר לא תתחלחל כשתראה את הפרצופים של עצמה.

בקצב הזה, ולאור הביקורתיות העצמית שלה, דרישתה לקבל ביקורת בונה והמחויבות למקצוע, אפשר להאמין שהיא רק תמשיך ללמוד וליישם, לרווחת הצופים ולטובתה האישית. אם לא תזכה באוסקר 2013 על "אופטימיות", סביר להניח שהפסלון בכל זאת יגיע בשנים הבאות.

הציטוט של לורנס מהסעיף הקודם מספר עליה שני דברים – ראשית, בניגוד לרבים מבני דורה, היא לא מאלה שינעצו מבטים מזרי אימה באיש הצוות שיעז להטיל דופי בהופעתה. שנית, לעומת רוב הקולגות הצעירים היא לא מאותם כוכבנים שיענו ב"כן, לא, שחור, לבן" על שאלות במסגרת ראיונות לקידום סרטם החדש.

להיפך, התקשורת האמריקאית רואה בלורנס משהו טוב מכדי להיות אמיתי, שכן היא תמיד מספקת את הסחורה, ומצילה את הסיטואציה מן הדינמיקה השגרתית, המשמימה והמוכרת לעייפה של שיחות דלוחות בין כתבי בידור וכוכבים. יהיה זה בראיונות מצולמים או כתובים – השחקנית פשוט תמיד יורה את התשובות, כאילו התבטל אצלה מנגנון השהייה שבין המוח לפה ונשבר השריון שיחצניה וסוכניה הציבו סביבה כדי להגן על האינטרסים שלה.

מובן שיש מרואיינים שאצלם פירושו של הדבר הוא שיוצא להם מהפה בליל של שטויות עילגות, אך אצל לורנס מדובר בדרך כלל בתשובות שהן לא רק כנות, אלא גם רהוטות, רבות עניין ומלאות הומור. נסו פעם לשאול את לורנס – "למה את השחקנית הלוהטת בהוליווד?", והיא תעניק לכם תשובה מרתקת ומבדרת פי כמה מן המאמר הזה.

במילים פשוטות - הבחורה לוהטת. מן הסתם, תמיד אפשר היה להבחין בשלמותה הגופנית של לורנס, והיא בצבצה בעיקר ב"אקס-מן", אך רק ב"אופטימיות" הדבר בא לידי ביטוי מלא. ראסל שם כאן דגש על האותנטיות של הגיבורים, ולכן מבליט גם את נשיות דמותה על רחבת הריקודים. הדבר נעשה בצורה שעלולה לגרום למערכת האוורור באולמות לקרוס, והיתה גורמת למרלון ברנדו להתייצב בגופיה מתחת לחלונה של השחקנית ולצעוק "ג'ניפרררררררררררררררר".

אכן, נראה כאילו שכל דבר שלורנס נוגעת בו הופך מיד לוהט. רק מתבקש, אם כן, שלפרק הבא בסדרת "משחקי הרעב" בכיכובה קוראים "התלקחות". חורף נעים לכולם - ואם אתם חשים בערה מסביבכם, זאת לא בעיה בהסקה.

אוהבים את ג'ניפר לורנס? דברו על זה בפייסבוק