"מון שרי אמור" של סטיבי וונדר נחשב אחד השירים הרומנטיים בכל הזמנים. זו נופת צופים מתוקה שאי אפשר לעמוד בקסמה, ויש לה אימפקט גם על פאט (בראדלי קופר), גיבור "אופטימיות היא שם המשחק" הטרי. אך במקרה של הצעיר האמריקאי הזה, שסובל מתסמונת דו-קוטבית, ההשפעה הפוכה: המזמור הקסום מעורר בו את כל הוויברציות השליליות שקיימות בו.
זה קורה כיוון שהשיר הזה מזכיר לו את אשתו לשעבר ואת העובדה שלאחר פרידתה ממנו, איבד שליטה ומצא עצמו מאושפז במוסד. יותר מכל, "מון שרי אמור" גורם לו להכיר מחדש בעובדה שגם לאחר שחרורו מן המקום, צו הרחקה שולל ממנו את האפשרות לפגוש שוב את רעייתו המנוכרת. קשה להאמין כי לפזמון תמים שכזה יכולים להיות איזשהם מטענים אלימים, אבל עובדה בשבילו מדובר בסיבוב של הסכין בגב, בהמנון לכאב ולאכזבה.
ההיפוך הזה מסמל את אופיו של "אופטימיות", שבו התסריטאי-במאי דיוויד או.ראסל נצמד לכאורה שלב אחר שלב לקונבנציות של הקומדיה הרומנטית ושל סרטי ז'אנר בכלל, ובכל זאת מצליח להפוך אותן על פניהן. כך בדיוק עשה גם בעבודתו הקודמת, "פייטר", שהכניסה לתנור את התבנית השגרתית של דרמת האגרוף, אך השכילה להוציא אותה משם צבועה בגוונים אחרים לגמרי.
יש גם נקודת דמיון נוספת בין הסרטים: שניהם מתרחשים בלבן של שכונות פועלים. אז זה היה בוסטון, הפעם פילדלפיה, ובשני המקרים התוצאה המחוספסת ספוגה בארומה של זירות ההתרחשות, מה שמקנה לה אותנטיות. מכנה משותף נוסף הוא, שכמו "פייטר", גם עלילת "אופטימיות" עוקבת אחר גיבוריה בשעה שהם מתכוננים לתחרות מכריעה.
בפעם הקודמת, ראינו את גיבור "פייטר" משתפשף לקראת קרב אגרוף. הפעם, במהלך המזכיר את המעבר שעשה בן דורו ושותפו משכבר הימים דארן ארונפוסקי בין הזירה ב"המתאבק" לבמה ב"ברבור שחור", מכוון או.ראסל את אורות הזרקורים לרחבת הריקודים. זאת, כיוון שפאט נתקל באלמנה טרייה בשם טיפני (ג'ניפר לורנס), שמתגלה כמבולבלת ומעורערת לא פחות ממנו. אך בדיוק כמוהו, שמוכן לעשות הכל כדי להתאחד עם פרודתו, גם לה בכל זאת יש מטרה ברורה אחת בחיים להשתתף בתחרות פיזוזים. היא מבטיחה שאם יעזור לה בכך, תסייע לו להגשים את שאיפתו שלו.
מובן שתוך כדי שיתוף הפעולה, השניים הולכים ומתקרבים, עד שטיפני נהיית מעורבת בחיי משפחתו של פאט. כתוצאה מכך, לברית ביניהם מצטרף שותף שלישי אביו של הבחור הדו-קוטבי, גבר אובססיבי, עתיר אמונות טפלות ואלים בעצמו (בגילומו של רוברט דה נירו בתפקידו הראוי הראשון מזה שנים), שרואה בצעירה המוטרפת קמע מזל העשוי להבטיח לו הצלחה גורלית בהימורי הספורט החביבים עליו.
ההימורים האלה, המרדף אחר הפרודה וההשתתפות בתחרות הריקודים הולכים ונכרכים זה בזה עד שהם מצטלבים יחדיו כמו שיכול לקרות רק בסרטים הוליוודיים. אך כיאה לאופיו המהופך, ב"אופטימיות" זה קורה בצורה שונה: בשעה שבקומדיות פיזוזים לדורותיהן, ובכלל בקולנוע האמריקאי, המטרה של הגיבורים תמיד היא לנצח, להיות טובים מכולם, להשיג את הציון "עשר", כאן פאט וטיפני רוצים משהו אחר לגמרי. הם לא מבקשים לדרוס את כל יריביהם, לא חולמים לצאת עם הגביע, לא שואפים לשלמות מה שעומד לנגד עיניהם הוא חצי המלכות, במובן המילולי של המילה. הם דולקים, במסגרת הברית המשונה ביניהם, אחר הציון "חמש", ואם יעניקו להם אותו, לא יהיו מאושרים מהם על כדור הארץ כולו.
העובדה שהשניים חולמים על "חמש" ולא על "עשר" מסמלת את ייחודו של הסרט כולו אנו רגילים לראות קומדיות רומנטיות על זוגות התרים אחר אהבה אידיאלית וחיים טובים ככל האפשר. כאן, לעומת זאת, או.ראסל מעמיד אותנו מול צמד שבסך הכל מבקש להשתקם, לשים מחדש רגליים על הקרקע, ולא לוקח שום דבר כמובן מאליו, אפילו לא את זריחת השמש.
הרדיפה הזו אחר ציונים בינוניים וחיים רגילים ניצבת כמעין התרסה של או.ראסל נגד הערכים המסורתיים של החברה האמריקאית, והנטייה של הקולנוע המסחרי המקומי לפאר אותם. היא מוסיפה ל"אופטימיות" ארס, מבדלת אותו ובעיקרון גם הופכת אותו לאמיתי מהנהוג בהוליווד. עם זאת, קשה להתעלם מנקודה מלאכותית כאן: בעיקרון, במובנים רבים הסרט הזה הוא מעין תשובת פילדלפיה לקומדיות מעמד הפועלים הבריטיות, מהסוג שגם קן לואץ' יכול לעשות. רק שאצלו, את פאט וטיפני היו מגלמים שחקנים שנראים כמו אנשים רגילים ואולי הם כאלה בעצם, ואילו כאן מגלמים אותם שניים שמתהלכים על האדמה כמו אלים יווניים ומככבים על שערים של מגזיני אופנה.
עוד בנושא: למה אנחנו כל כך אוהבים את ג'ניפר לורנס?
כלומר, ולא מתוך צרות עין, קשה שלא לעקם את האף מול סרט שמתיימר לאותנטיות, אבל מצפה מאיתנו לקבל את העובדה כי דמויות בגילומן של קופר ולורנס הן כל כך מסכנות. מה עוד, כי במקור הספרותי שעליו מבוסס "אופטימיות", האלמנה לא תוארה כצעירה כה מצודדת. בכך לא מסתכמות בעיית האמינות: בדומה לקומדיות אינדי אמריקאיות משנים רבות, גם כאן הדיאלוגים ובעיקר המונולוגים של הגיבורים סובלים לעתים מרהיטות ושנינות יתר, והעוקצנות התזזיתית שלהם נשמעת כמו מניירה ולא ביטוי של רגש אמיתי.
אך בסיכומו של דבר, הבעיות הללו הולכות ומיטשטשות, ו"אופטימיות" מצליח לגבור עליהן ולכבוש את ראשם ואת לבם של הצופים. את הראש כיוון שהבוז שלו כלפי הווינריות האמריקאית מספיק שנון, מגובש, מנומק ודומיננטי כדי שנוכל לקבל אותו כסרט חכם, אחר וחתרני, שבו המטרה מקדשת את האמצעים. את הלב כיוון שהכימיה בין קופר ולורנס משכילה להתיז גיצים לכל עבר. החיבור בין השניים כה לוהט, שנדמה כי אם נגע בהם באצבעות רטובות - נתחשמל, ואם נזרוק עליהם גרעיני תירס - יעוף עלינו פופקורן בחזרה.
לא פלא כי השניים, כמו גם דה נירו, מככבים עתה בעונת הפרסים ואמורים גם לקבל מועמדות לאוסקר. התצוגות שלהם סוחפות ומחשמלות, ואי אפשר לעמוד בקסמן. יחדיו, הם גורמים לנו להחזיק אצבעות לגיבורים ולהתפלל כי אף שזו קומדיה רומנטית לא שגרתית, בכל זאת הציוות ביניהם יסתכם בנשיקה.
יתרה מזאת, יחדיו הם מצליחים לגרום לנו להאמין שוב באהבה אהבה שונה אמנם, מעט גולמית, מעוותת וקשה, אבל עדיין אהבה, עדיין כזו שמסוגלת להתעלות על הכל. בסופו של "אופטימיות היא שם המשחק", גם מי שנרתע בתחילת הדרך משירים מתקתקים של סטיבי וונדר יזמזם אותם ברינה, עם חיוך רחב ופרפרים בבטן. מון שרי אמור... לה לה לה לה לה.
מה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק