הגיע הזמן לתת כבוד לזמרים הוותיקים. טור מוזיקה מזרחית

עשרות שנים של התעלמות ואפליה נותנות את אותותיהן. גם אם היום המוזיקה המזרחית זוכה ליחס אחר ולחשיפה הרבה יותר גדולה מבעבר, עדיין ישנם פערים שצריך לכפר עליהם. הפעם לא מדובר בויכוח הבלתי נגמר עם הרדיו - האצבע מופנית כעת אל העבר. בכירים בתעשייה עושים לאחרונה כמה מהלכים שמטרתם היא לנער את רשימת שירי הקלאסיקה הישראלית. "האהבה שמגלה היום הדור הצעיר כלפי מוזיקה ישנה רק מוכיח את גודל הנזק שעשו שנות ההתעלמות", אומר המפיק יפרח מתנה. "יש המון שירים שהם נכסי צאן ברזל מבחינתי, שהמבצעים המקוריים שלהם, נשארו אנונימיים. צריך לתקן את העוול הזה".

מתנה, שמפיק בין היתר את ישי לוי, מצביע על פער עצום בין רשימת הקלאסיקות ה"ישראליות" לבין זו ה"ים תיכונית". את הפער הזה ניתן להרגיש היטב בהופעות של הזמרים הוותיקים. בצעד מבורך, מארח מועדון קפה תל אביב את חלוצי וגדולי המוזיקה המזרחית, שמגיעים כמעט מדי שבוע להופיע במועדון. אבנר גדסי, דקלון, הגיטריסט האגדי משה בן מוש, אהרון ירימי ואפילו רובי חן מקבלים במקום הרבה כבוד והקהל מחבק אותם בחום. מדובר בקהל מגוון, לאו דווקא מבוגרים, מאות אנשים ששרים כל מילה משירים שלא זכו לחשיפה תקשורתית - עבורם מדובר בקלאסיקה אמיתית. מבחינת הקהל הזה, "כואב ושר לך" או "קול קורא לאדם", הם משמעותיים לא פחות "עוף גוזל" ו"אני ואתה נשנה את העולם". עד כדי כך. למעשה, על הפער הזה הסתמך רביב בן מנחם כשהגה את הרעיון של הפרויקט של רביבו - רשימה ארוכה של שירים, שכתוצאה מעוול מכוון היוצרים והמצבעים המקוריים שלהם נותרו עלומי שם. "אנשים מחפשים את השירים האלה בנרות ואין להם איפה למצוא אותם", אומר מתנה. "מדובר בקלטות נדירות שאין ממש דרך להשיג אותן. אפילו ביוטיוב הם לא ממש נמצאים".

"הקהל הצעיר ששומע את הפרויקט של רביבו והפקות נוסטלגיה אחרות חושב ש'שב אל אדמתי' או 'שירי נהדרת' הם שירים חדשים", אומר מוטי שוורץ, מנהל קפה תל אביב. "הם לא מכירים את אורי שבח או את סולימן הגדול. בקושי את הבן שלו, חופני כהן, סולימן הקטן. דרך ההופעות של אבנר גדסי, דקלון, משה גיאת, עופר בדיחי וצלילי העוד, הקהל בעצם מכיר ומוקיר את פועלם של הזמרים הוותיקים".

הקריאה שעולה כעת היא לעשות מעין ריפרש לקלאסיקה. היום ברור לגמרי שהסלסולים משנות השישים, השבעים והשמונים לא זכו לכבוד הראוי - הם די נקברו. מעטים מאוד השירים שהצליחו להשתחל לרשימת הקלאסיקה הישראלית: "הפרח בגני", "נכון להיום", "טיפת מזל", "אשליות" ועוד כמה בודדים. העובדה שדקלון מעולם לא הושמע ברדיו היא מדהימה. שירים כמו "שבחי ירושלים" ו"המורי הזקן" הם קלאסיקה של ממש, ואם דקלון עשה זאת מבלי לזכות לפמפום תקשורתי, מדובר בלא פחות מנס. זמרים כמו אריס סאן, המבצע המקורי של "באו הצלילים" ואחרים, ראויים להיות ברשימה אחת לצד "קפה אצל ברטה" ו"חוזה לך ברח". בזמן שהדור הנוכחי בזמר המזרחי קוטף את הפירות, מן הראוי לתקן את המעוות, לתת כבוד לשורשים ולהשקות אותם.

שקד קוממי - לילה לילה

הגיע הזמן להודות: עד כמה שקל להתנגח בצעירים, הדור החדש בזמר המזרחי הוא מהמשובחים שצמחו כאן. שקד קוממי הוא דוגמא ראויה. קוממי מפגין יכולות פנטסטיות ומגיש את השיר הראשון שלו, "לילה לילה", במיומנות מרשימה. גם אם הוא לא מחדש הרבה ומזכיר את דודו אהרון (שמזכיר את אייל גולן, וכך הלאה), עדיין יש בו הניצוץ הזה שאומר שכדאי יהיה לעקוב אחריו. כדי שזה יקרה בגדול, קוממי יהיה חייב למצוא את הדרך לבלוט. הוא צריך לקחת, לא לחכות שיקבל.

תומר צבר - ניסיתי להבין

בבורסת השמות של שנות התשעים, תומר צבר היה אחת המניות המבטיחות. באמצע הדרך משהו השתבש. על רקע הערגה לצליל הישן, מנסה עכשיו צבר לקיים את ההבטחה. השיר שהוציא, "ניסיתי להבין", נאיבי יחסית לתקופה הנוכחית ומתאים באווירה שלו לצליל המוזיקה הים תיכונית הקלאסית - משהו באזור של יואב יצחק וחיים משה. למרות שקרו הרבה דברים בזמן שתומר צבר אסף את עצמו, השיר נעים והביצוע ענוג.

חושבים שמגיע לזמרים המזרחיים הוותיקים יותר יחס? דברו על זה בפייסבוק