2012 היתה עונת הטרגדיה בריאליטי הישראלי. מאז ומתמיד נהנה הז'אנר מחיטוט בסיפורים אישיים, וגרסאות ישראליות של פורמטים בינלאומיים תמיד הלכו רחוק יותר עם הנטייה הזאת; אבל בשנה החולפת, לא פחות משלוש תוכניות ריאליטי פופולריות ("The Voice", "מאסטר שף" ו"טריני וסוזנה") התחרו ביניהן על אימוץ המתחרה הכי מסכן, הכי אומלל ועם סיפור הרקע הכי אסוני. מה לא היה לנו השנה בריאליטי? מעבר לבתים קשי היום הסטנדרטיים פגשנו סיפורים על פיגועים, מחלות קשות, מקרי תקיפה, שכול והצקות מתמשכות וזה רק על קצה המזלג.
אלה אולי לא חידושים מרעישים, אבל המינון הפסיכי שלהם כבר מלמד על תופעה שקשה להתעלם ממנה. למעשה, אפשר לומר שהטרגדיה נכנסה לתוך הפורמטים עצמם: "מאסטר שף" ו"The Voice" מקדימות כל אודישן באשר הוא בסצינה נוגה, מלווה מוזיקת פסנתר מרגשת, בה מסביר המתחרה התורן למה התוכנית היא הסיכוי האחרון שלו לגלות, ולו לרגע קט, למה אנשים מתכוונים כשהם מדברים על שמחה; "מאסטר שף" הגדילו לעשות והפכו משהו כמו 80% מהמשימות לסוג של ריפוי בעיסוק שבו המתחרים מבשלים תוך כדי שהם נזכרים בקרובי משפחה מתים; ואילו טריני וסוזנה הפכו במייקאובר פלאי מסתם כוהנות אופנה לגלגול מודרני של ישו, והן משוטטות ברחבי ישראל ומחוללות ניסים עבור העיוורים, הפיסחים וכל השאר.
תוכניות הריאליטי נולדו מתוך היפוך תפקידים בין ג'ו שמו מהרחוב והסלבריטאי: אם לאורך רוב שנות קיומה של הטלוויזיה כמדיום, האדרת הסלב היתה השטיק המרכזי של המסך הקטן, באו תוכניות הריאליטי על סוגיהן והציעו אינטגרציה. מעכשיו, כל אחד יכול, ראוי וצריך להיות מפורסם. לכל אחד מגיע שיספרו את הסיפור שלו. כולם שווים בפני הצופה. זאת הנחה יפה וחביבה, אפילו חתרנית במידה מסוימת, רק שבסופו של דבר היא לא סוחבת תהילת תוכניות המציאות היא לרוב קצרה מתהילת הסלב הממוצע, ואחרי שהבנו שגם לאנשים מהרחוב יש מה להגיד, שגם להם יש קול יפה, שגם הם יודעים לבשל, לעצב, לרקוד, לשרוד ומה לא, סיפורי סינדרלה על המשקל פחות מעניינים אותנו. מה שנשאר זה עוד רצף של תחרויות כישרונות, פורמטים דלילים וסתם שעשועונים; לטווח ארוך, לא בטוח שזה מספיק מעניין.
מה עושים? מוכיחים לקהל שגם אם לא לכל אחד מגיע שיספרו את הסיפור שלו, למשתתפים הספציפיים שמנעימים את זמנכם הערב יש סיפור שאתם לא מאמינים. למה? כי היה להם קשה. כמה? מאוד קשה. מה זה מאוד קשה? או-הו, היו להם חיים ממש על הפנים. הם נשאי HIV ("דה וויס"), ההורים שלהם מתו ("מאסטר שף"), יש להם צלקות על הפרצוף ("טריני וסוזנה"), הם נכים/שמנים/סבורים שהם מכוערים (כל התוכניות, ללא יוצא מן הכלל). נראה אתכם נשארים אדישים לרגע התהילה שלהם עכשיו. תוכניות המציאות של השנה האחרונה לא הציעו למתחריהן הזדמנות שווה בפני הצופה; במקום זה, הן הציעו גאולה אינסטנט לכל מי שסבל מספיק כדי להרוויח זמן מסך, קצת בדומה למפגני הפילנתרופיה המטרידים שהריצו דודו טופז ואברי גלעד בתוכניות המעשים הטובים שלהם בסוף הניינטיז. זה היה מטריד אז ונשאר מטריד עכשיו, במיוחד משום שתוכנית טלוויזיה לא באמת מסוגלת להציע גאולה כמעט לאף אחד, ואחרי שהטרגדיה מנוצלת לטובת רגע אפקטיבי, היא בדרך כלל נזרקת משומשת בצד הדרך, ביחד עם בעליה שסחר בה. את רגע ההשלכה הזה, אגב, אנחנו לא זוכים לראות בטלוויזיה אפילו שגם הוא עשוי להיות, איך לומר, טרגי.
מה דעתכם - תוכניות הריאליטי עברו את הגבול? דברו על זה בפייסבוק
הבהרה: בניגוד למה שנכתב בהומור מוקדם יותר בטקסט, המנטורים של "דה וויס" לא משתמשים באוזניות מול ההפקה