לכל אומה יש את היחס החמים והנוסטלגי לשורשים ולהיסטוריה שלה, והבריטים הגאים והמהופנטים מתוצרי הלוואי המלכותיים שלהם עד היום - הם המתרפקים יותר מכולם. אולי בצדק גמור. האלגנטיות של הדרמות הבריטיות התקופתיות, על פערי המעמדות מסחררי הדמיון שלהן, וההומור היבש והמרומז שהן מציעות הצליחו להתקבל היטב גם מחוץ לממלכה המאוחדת, ולרכוש לעצמן מעמד של כבוד.
אחרי ש"דאונטון אבי", דרמת האדונים והמשרתים שתחילתה ב-1912 (עם טביעתה הדרמטית של ספינת הטיטאניק שמהווה אירוע מחולל עבור סכסוכי הירושה של משפחת קרולי), הסעירה וריתקה אל המסך הקטן את הצופים והצליחה לגרוף שמונה פרסי אמי וגלובוס זהב יוקרתי אחד, היה זה רק עניין של זמן עד שדרמה תקופתית חדשה תקפוץ על הכרכרה. "הג'נטלמן האחרון" היא שיתוף פעולה יוקרתי מבית היוצר של טום סטופארד ("רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים", "שייקספיר מאוהב") בין BBC הבריטית ל-HBO האיכותית ולוקחת הסיכונים מבין הרשתות האמריקאיות ותשודר ב-HOT. להבדיל מ"דאונטון אבי" (ששודרה כבר בערוץ הראשון תחת השם המעוברת "אחוזת דאונטון", ושנרכשה לשידור בהצתה מאוחרת על ידי yes), "הג'נטלמן האחרון" היא מיני סדרה, וככזו בהכרח היא מהודקת יותר בקווי העלילה שלה, ולוח הזמנים שלה צפוף ודלגני יותר.
"דאונטון אבי" נוטעת עמוק את רגליה בשורשי סכסוך המעמדות ההיסטורי של בריטניה, ופורטת את סיפורם של אנשי הקומות התחתונות באחוזה, לא פחות מזה של אלו שנהנים מליווי צמוד וחולני משהו של משרתים, מנקות, מלבישות וטבחיות. "הג'נטלמן האחרון" ממקדת את העדשה שלה בעיקר בדרמה האישית של כריסטופר טיג'נס (בנדיקט קמברבאץ' הנפלא מ"שרלוק"), אציל כפרי מיורקשייר שנפל בברית נישואין שכולה הונאה מצדה של סילביה (רבקה הול, "ויקי כריסטינה ברצלונה"), אישה קלת דעת, בוגדנית ומשועממת. בין הטרגדיה שלו היותו ג'נטלמן כפייתי בבריטיותו, נאמן עד העצם גם כשזה יביא למפלתו, והיותו "רך" כפי שנזרק לעברו בבוז בסדרה, ובין הטרגדיה שלה שהבחירה היחידה שלה היא בין ליידי לזונה, כי כך או כך היא צריכה להיות אישה מוחזקת כדי שיהיה לה קיום כלשהו בחברה, נכנסת בתווך מיס ואנופ (אדלייד קלמנס), סופרג'יסטית קצוצת שיער שמגששת אחר דרכה בתחילת הפמיניזם הבריטי.
בעוד ש"דאונטון אבי" היא סבונייה (מוצלחת מאוד, שנראית נהדר ומשוחקת נפלא), "הג'נטלמן האחרון" מחודדת יותר והקצב המזורז שלה שואב את הצופה פנימה אל תוכה. "הג'נטלמן האחרון" מתענגת פחות על הטקסיות הבריטית, מצעד השמלות המרהיבות של "דאונטון אבי", והשיחזור ההיסטורי היפהפה של תחילת המאה העשרים. אבל לעומתה, ומבלי לפתוח בתחרות שבה ממילא כולם מנצחים, "הג'נטלמן האחרון" נהנית משני אסים בשרוול הכתיבה המשוייפת של סטופארד המיומן והשנון, ובנדיקט קמברבאץ'.
קמברבאץ' מגלם דמות שונה מאוד מזו שגילם ב"שרלוק" כבלש היהיר והמבריק שנהנה מעליונותו השכלית והמוסרית על פני סביבתו. גם כאשר המוסר שלו הוא פרטי, והערכים שלו מסתכמים ב"כל האמת בפרצוף שלך" ובריחוק רגשי מכל אדם, שרלוק הצעיר, הנאה והגאה הוא דמות שאי אפשר שלא להתאהב בה. כריסטופר טיג'נס לעומתו, הוא כבר אופרה אחרת לגמרי הוא מאופק עד מאובן, כלוא בחוקי החברה שבה הוא חי, כמעט נשי ביחס הסנטימנטלי שלו לבנו (שנרמז בבוטות שכלל אינו שלו), ומאמין ב"מונוגמיה, צניעות ודברים שהשתיקה יפה להם". את הלהט שלו הוא מפנה אל עולם הידע, נהנה מתיקון ערכים שגויים באנציקלופדיה בריטניקה, ונתפס לא מוכן מול הרגשות הלא ממומשים לוונלטיין ואנופ הצעירה והמרדנית.
אין שום צורך לבחור בין הסדרות הבריטיות, רק לשמוח ביבול הרענן שמציעה לנו האימפריה בג'ונגל הירוד ברובו של ההיצע הטלוויזיוני, האסקפיזם הכי משובח והכי ראוי נמצא בבריחה רומנטית אל תחילת המאה העשרים, גם כשזו היתה חנוטה במחוכים ומגבילת צעדים נשיים בשמלות טאפטה צרות. השעשוע האינטלקטואלי וההיסטורי שמציעות הסדרות האלו הוא כזה שאין ממש מה שישווה לו על המסך, ומה שקשה לומר לגבי רוב הסדרות האחרות - הן שוות כל רגע מזמנכם.
"הג'נטלמן האחרון", HOT VOD
"הג'נטלמן האחרון" - מה אתם חשבתם על הפרק הראשון? ספרו לנו בפייסבוק