וילי קופאלט הוא נוכל קטן ולא מוצלח במיוחד. פקיד בנק לשעבר שנכנס לכלא אחרי שמעל בכספים ונתפס לאחר שברח בשלומיאליות יתרה. במהלך שנותיו בכלא, לומד קופאלט שהדרך היחידה לשרוד היא להתחנף לממונים עליו תוך נסיונות קטנים להרוויח על חשבון שותפיו למאסר. כאשר הוא מסיים לשלם את חובו לחברה ויוצא לחופשי, הוא נודר בפני עצמו לא לחזור על טעויותיהם של חבריו למאסר ולעולם לא להניח שוב את רגלו בבית הסוהר.
מסתבר כי קל יותר להגיד מלעשות, כאשר החברה מתייחסת אל המשוחרר הטרי כאל פושע מועד, וככזה היא לא מרגישה נקיפות מצפון חמורות כאשר היא בוחרת לנצל אותו ואת תמימותו. מהר מאוד מגלה קופאלט שהדרך היחידה להרגיש שהוא שווה משהו היא לדרוך על מישהו אחר, ומהר עוד יותר, הוא לומד שאם ברצונו לשרוד, אין לו ברירה אלא לעשות את מה שהחברה מצפה ממנו ולפשוע.
זוהי, על רגל אחת, עלילתו של "מי שאכל פעם אחת מצלחת פח", ספרו של הנס פאלאדה שפורסם לראשונה בשנת 1932 ויצא עכשיו בתרגום חדש לעברית. הנס פאלאדה הוא שם העט של רודולף דיצן, סופר גרמני בן המחצית הראשונה של המאה הקודמת שמוכר לקורא הישראלי בעיקר בזכות הספר "לבד בברלין", שכתב אחרי מלחמת העולם השנייה ובו הוא מתאר את תלאותיהם של זוג אזרחים גרמנים שמחליט לפזר ברחבי ברלין גלויות המביעות ביקורת על השלטון הנאצי ועל היטלר.
ב"מי שאכל פעם מצלחת פח" מראה פאלאדה פתיחות יוצאת דופן כשהוא מציג את אותם אסירים לשעבר כקורבנות, וככאלה הנדחפים על ידי החברה צרת המוחין בחזרה אל חיי הפשע למרות הנסיונות החוזרים ונשנים שלהם להשתקם ולהשתלב בחברה. אבל זה לא צריך להפתיע את הקורא, מאחר והסופר, שהיה מכור בצעירותו למורפיום ונהג לשלוח ידו בגניבה על מנת לספק את התמכרותו, עבר בעצמו לא פעם את דלתות מוסדות החוק והענישה של גרמניה, והכיר את הגישה הזו על בשרו.
בשל דעותיו ההומאניות הלא אופייניות והמתקדמות ביחס לתקופתו, נחשב פאלאדה לאחד מחשובי הסופרים בזרם הריאליסטי-חברתי של שנות השלושים של המאה הקודמת, אך אין זה אומר שהוא הטוב בהם. ספריו של פאלאדה, על אף אורכם, נוטים לפשטנות יתר. כתיבתו התמימה וזווית הראייה המעט ילדותית שלו לא מצליחות תמיד להתמודד עם העומק הנדרש על מנת להעביר כראוי את הנושאים הקשים שהוא בוחר לכתוב עליהם.
מה שעבד בספר אחד לאו דווקא עובד באחר. תמימותם של אוטו ואנה קוונגל, גיבורי "לבד בברלין", מתאימה לדרכי הפעולה שנקטו כנגד המשטר הנאצי, ואף הכרחית על מנת שיעלו על דעתם שיש באפשרותם לגרום לאיזה שהוא שינוי. קשה לדמיין פושעים מורשעים, חלקם רוצחים אכזריים, אחרים חסרי כישורים חברתיים נורמטיביים, נוהגים וחושבים בתמימות העיוורת למחצה והעלובה שמתוארת בספרו המוקדם יותר.
ב"מי שאכל פעם אחת מצלחת פח", מתעקש פאלאדה להעביר את משנתו ולהראות לקורא כי גם הפושעים הכי גדולים הם קורבנות של הנסיבות, אך הפשטנות בה הוא עושה זאת והשימוש הלא מפותח שהוא עושה בפסיכולוגיה, חוטאים לכוונתו הטובה של הסופר, ובסופו של דבר מייצרים סיפור ארוך מדי עם סוף צפוי מדי שלא עומד במבחן הזמן. רעיונותיו החשובים של פאלאדה נחשבו אמנם לפורצי דרך בתקופתו, אבל הוא לא מחדש שום דבר לקורא בן ימינו, שיכול למצוא מקורות טובים יותר להוכחת טענות אלה, בלי שייאלץ לצלוח סאגות מייגעות ומבולבלות כגון זו.
מי שאכל פעם אחת מצלחת פח / הנס פאלאדה, בתרגום חנה לבנת, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 576 עמודים