פגשתי את מיכל באוניברסיטה. העברית.
ישבתי במנזה - קפטריה בירושלמית של שנות החמישים - והיא הגישה מזון. לעצמה. תהיתי האם הבחורה הצנומה הזאת באמת הולכת לחסל את כל הצלחת הענקית שהיא העמיסה. הסתכלתי בסקרנות על 175 הסנטימטרים הכי מרשימים שראיתי בחיים, והמוח שלי עיבד עשרות נתונים בחמש שניות. טוב, זאת לא חוכמה, כל מוח עושה את זה. ראיתי חיוך עם שיניים מושלמות, מעליו שתי עיניים ירוקות, באמצע אף קטן ובהחלט לא נשרי. מזל שהוא לא נשרי, חשבתי, אני אייצג אותנו בכבוד באגף הזה. המבט שלי ירד קצת למטה. מרשימים אך לא מפוארים. יופי, לא צריך מפוארים. עליתי בחזרה למעלה וראיתי שיער חלק. טוב מאוד, אני לא יודע להתמודד עם תלתלים. אבל מה שבאמת תפס אותי זאת התנועה, הביטחון שביציבה. איזה יופי. פשוט יופי. עכשיו, איך עושים שהיופי הזה יהיה שלי?
***
ניגשתי אליה ושאלתי אם היא רואה איך צומחים לי על הגוף תלתלים קטנים של כבשה.
אתה לא נראה לי שעיר, היא השיבה.
הסברתי שיש שני מצבי צבירה. או שאתה מחליט על עצמך או שאתה כבשה.
למה אתה חושב שאיתי אתה תהיה כבשה? מיכל שאלה בחיוך.
כי רואים את העוצמות שלך דרך הבגדים.
אולי אתה טועה?
לא נראה לי.
אז מה אתה מחליט? מיכל הצחיקה את עצמה.
בינתיים כבשה, עניתי.
באותו ערב יצאנו בפעם הראשונה לבר קטן במרכז העיר. שתינו וודקה. אין על וודקה, בלעדיה הרוסים היו מפסידים לגרמנים את סטלינגרד. בטוח. אחרי הכוסית השלישית מצאתי את עצמי מספר לה הזיות שקפצו לי לראש באותו רגע.
מיכל, את רוצה לעשות איתי מהפכה?
מה יקרה במהפכה?
נקים פה שלוש מדינות. אחת ליהודים, אחת לערבים ואחת לאנשים שאוהבים עמבה.
עמבה?
כן, עמבה. אני לא רוצ?ה לגור באותה מדינה עם מי שאוהב עמבה.
מה כל כך נורא בעמבה?
אני לא אוהב את הריח.
טוב. מה עוד יקרה במהפכה?
כל מי שמרגיז אותך יעבור למדינת העמבה.
אף אחד לא מרגיז אותי עד כדי כך, מיכל אמרה בחיוך.
באמת? נניח שהיית יודעת שהמוסכניק רימה אותך במוסך והמציא תקלה שלא היתה. תחשבי על חודשיים התרעננות במדינת העמבה. הוא לא ירמה יותר, נכון?
זה לא קצת קיצוני?
אם את לא רוצה מדינת עמבה, אפשר לחשוב על רעיון אחר שימצא חן בעינייך.
אני לא אומרת שאני לא אוהבת את הרעיון, אני פשוט צריכה להתרגל אליו.
תחשבי על זה, מיכל. ואם את רוצה אפשר לעשות הצבעה.
מי יצביע?
את ואני, מה זאת אומרת מי יצביע?
אתה ואני נחליט על הקמה ופירוק של מדינות? מיכל הקשתה.
בטח, זאת רק ההתחלה.
מה יקרה בהמשך?
כל מה שאת רוצה שיקרה, מיכל. רוצה עוד וודקה?
אתה מדבר לפעמים ברצינות?
בטח, כל הזמן.
טוב, אז תספר לי על החברים שלך ועל המשפחה שלך ועל כל מה שפיספסתי.
טוב, אמרתי. קוראים לי מיקי ואני לא באמת כבשה.
מיכל הביטה בי ואמרה, אני רוצה שהילד שלי יהיה כמוך.
מה זאת אומרת?
אני רוצה שהוא יהיה ילד שמח ושובב.
את רוצה ממני ילד? שאלתי בחשש.
מיכל התחילה לצחוק, מה פתאום ילד ממך, קודם?כול תהיה בנאדם לפני שאתה מציע ילדים לבחורות שרק הרגע הכרת.
אבל את הצעת.
מיכל המשיכה לצחוק ואמרה, אתה מתוק כשאתה נבוך. תראה לי שוב את הגומות שלך.
מיכל ואני גרים בירושלים.
העיר הזאת שנמצאת ליד הכותל המערבי, מערבית לכנסיית הקבר, קצת שמאלה ממסגד אל?אקצה. שם, במרכז העיר, גרים גם בני?אדם. הם גרים בבתי אבן, קמים בבוקר, נכנסים לאוטו ונוסעים לעבודה. הם גם אוכלים וישנים, ושמחים ועצובים, והם ממש כמעט כמו כולם. רק שהירושלמים הם לא אנשים כמו כולם, הם אומרים את האמת כל הזמן. וכך אדם נורמטיבי שמגיע מן החוץ, יכול לשמוע לפעמים שני ירושלמים אומרים דברים אחד לשני. דברים שאותו אדם שהגיע מן החוץ היה ממש נעלב אם היו אומרים לו אותם. נניח אמירה בסיסית וחברית כגון - אתה לבוש כמו תחת היום. סביר להניח שאותו אדם מן החוץ יחשוב בליבו שירושלמי א' רצה להעליב את ירושלמי ב', אולי חלילה להקניטו או סתם לזלזל בכבודו. אך לא ולא. מה שהוא לא ינחש לעולם זה שירושלמי א' התכוון לעזור לירושלמי ב'.
ירושלמי ב' יביט מיד בחולצתו ויבין שלא כדאי לו ללבוש יותר את החולצה המשובצת הספציפית הזאת. ירושלמי ב' יודה לירושלמי א' על עזרתו ויציע עזרה משלו בתמורה. עזרה שתבוא לידי ביטוי באמירה בסיסית וחברית כגון - התספורת שלך היא התספורת הכי מכוערת שראיתי בחיים שלי. ירושלמי א' יקלוט שהספר שלו כנראה שכח את הקו הסגנוני שלו ובחר קו חדש בלי ליידע אותו. הוא ייגש אל אותו ספר - כי בירושלים אין מעצבי שיער, רק בתל אביב הם נהפכו למעצבים - ויגיד לו את מה שהוא חושב על העסק שלו ואולי גם אמירה כללית על א?מו ומקצועה הקודם. רק בשביל לעזור כמובן. כי בירושלים אנשים רוצים לעזור ולכן הם ניגשים אחד לשני ואומרים דברים. דברים מהלב.
כשאמרתי למיכל אחרי שנתיים של יחד שאני רוצה להיות לבד לתקופה, היא מייד הבינה שאני מתכוון לעזור לה. ולכן היא ניסתה לעזור בחזרה והציעה לי לא לראות אותה יותר בחיים. כדי לעזור לי, כמובן. העזרה ההדדית הזאת יכלה להתרחש רק בירושלים. העיר שבה אנחנו חיים ונושמים אוויר הרים צלול כיין.
מיקי, אני מדברת אליך / שי שטרן, 334 עמ' הוצאת מודן