מהי התרבות אם לא הסתרת הטבע החייתי שלנו? אנחנו מכסים על מערומינו ועל איברי המין הגלויים בבגדים; משתמשים בסכין ומזלג במקום לנבור באוכל בכפות החשופות; משתמשים בסבון, דיאודורנט, בושם כדי לטשטש את ריח הגוף, וכן הלאה. עם השנים למדנו איך להדחיק את הדברים הנוחים פחות להתמודדות וליישב אותם במסגרת תרבותית שלא מעט ממנה מוקדש לייפוי והסתרה. אספקט אחד של תהליך התרבותיות הוא בייעול ובנוחות של הדברים במקום להחליף שני שקי אורז בגור חזירים, אנו מחליפים שטרות נייר סימבוליים שמסמנים ערך כספי. אבל גם כאן יש הסתרה, עידון, ותירבות של האמת נוח לנו יותר להתעסק במספרים מופשטים, מאשר לנייד חיות צאן ודגנים, זה סטרילי הרבה יותר.
"כלוב הזהב", השעשועון החדש של רשת הוא משחק טריוויה (ברמת קושי נמוכה באופן משמעותי משעשועוני טריוויה אחרים, אגב), שבמקום שהמתמודדים בו יצברו ספרות דיגיטליות אדומות מהבהבות שירמזו מה הסכום שהם יקחו הביתה, הם לוקחים איתם חפצים. חפצים יקרים, אלקטרוניים, חפצי לוקסוס, ועדיין אלו חפצים ממשיים, אין בשעשועון הזה שום דבר מופשט. המתמודדים רצים אל תוך כלוב הזהב אולם זעיר מלא במוצרים ובמשימות פיזיות כמו גלגל אוגרים ענק שיש להסתובב בתוכו כדי לצבור עוד חפצים יקרים, ויש להם זמן להעמיס על עצמם עוד ועוד מוצרים, עד שהם צריכים לצאת לפני שהדלתות ייסגרו עליהם. בעיסקה הלא נוחה הזו, אין למתמודדים שום דרך שלא להיראות כמו זוג מוטרף בדיוטי פרי שזועק האחד לשני - "תעמיס, תעמיס, יש מבצע והגייט תיכף נסגר".
"כלוב הזהב" הוא שעשועון מביך; מביך לצפות בו, מביך להיות בו מתמודד. חוסר האלגנטיות שבריצה פיזית אל תוך מעין כספת לוקסוס, הבזיזה המתחייבת מכורח הפורמט, ההימלטות הגנבית-למראה מבעד לדלתות הנסגרות. כל אלו מנטרלים את הסימבוליות המופשטת שעוטפת את החמדנות שכל מתמודד, בכל שעשועון, מכל סוג, מגיע איתה. החמדנות, החייתיות, גסות הקיום כל אלו צפים מעל פני השטח ב"כלוב הזהב" והופכים אותו לכל כך דוחה לצפייה.
הדור שגדל על "קח סיכון" והיה מוכן לרוץ כילד במסלול המכשולים, לחפור בנסורת ולהתלכלך עבור פרס ראשון של מאתיים שקלים, מוכן עכשיו לרוץ על גלגל שנועד במקורו לשעשע חיות קטנות רק בשביל לפטופ ומג'ימיקס. אבי קושניר הנחה אז את "קח סיכון" והיום את "כלוב הזהב", ולא הרבה השתנה, רק שמה שחינני ומכמיר לב אצל ילדים, הופך לפתטי אצל מבוגרים.
"כלוב הזהב" לא טובה פחות מבחינה מוסרית או ערכית מ"אחד נגד מאה" או "לעוף על המיליון"; היא פשוט מציגה שלב אבולוציוני חדש של מה שנהיה מוכנים לעשות בשביל עוד חפצים. הקונקרטיזציה היא זו שהופכת את "כלוב הזהב" לוולגארית. אנחנו מוכנים לקבל את החמדנות האנושית, אנחנו אפילו מוכנים לשלם את ליטרת הבשר הטלוויזיונית בשבילה. נמכור את הידע שלנו, נמכור את הפלרטטנות שלנו, נתנחמד, נחייך ונשתף פעולה. כל זמן שהמשא ומתן עטוף היטב בחליפות, לחיצות ידיים מנומסות, ומספרים מופשטים רשומים על לוח אלקטרוני קל יותר להדחיק את העובדה שמכרנו משהו מעצמנו. "כלוב הזהב" דוחף את הצופים אל קצה גבול ההדחקה הזו ואם יש משהו שהסרט "הצעה מגונה" לימד אותנו, זה שאף אחד לא רוצה לדעת על עצמו שהוא זונה.
"כלוב הזהב" - מה אתם חשבתם? ספרו לנו בפייסבוק