ההיסטוריון היהודי-אמריקאי המנוח דניאל ג. בורסטין טבע ב-1961 את המונח "אירוע מדומה". האירוע המדומה, לפי בורסטין, הוא מאורע שנוצר לטובת השיווק שלו באמצעי המדיה בלבד, ואינו משרת אף מטרה ממשית מלבד עצם ההכרזה על קיומו. לרוב, קל להצביע על אירוע ככזה (למשל, הפגנה היא מעצם הגדרתה אירוע מדומה) אבל לפעמים אחד חומק מתחת לרדאר שלנו, ונתפס כהתרחשות ממשית.
ביום שישי האחרון ישבה ציפי לבני ב"אולפן שישי" וקראה למנהיגי גוש המרכז-שמאל שלצידה, שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד, להתאחד ולצעוד אל הבחירות בידיים שלובות, על מנת ליצור גוש חוסם למפלגת הענק של ביבי וליברמן שמסכנת את מדינת ישראל. חברי הפאנל שישבו סביבה אמנון אברמוביץ, רוני דניאל, אודי סגל וקושמרו הבלתי נלאה נראו מופתעים בהתחלה מהקריאה החד משמעית של לבני, שסותרת דברים שאמרה בעבר הלא רחוק; אבל בהדרגה הם נסחפו אחר הנאום חוצב הלהבות שלה ונראה היה שהם משתכנעים. האמת, אפשר להבין אותם: לבני מזמן לא נשמעה נחרצת כל כך, רהוטה כל כך, כריזמטית כל כך. ההופעה המעולה שלה הצליחה להעניק גם לספקן בצופים את התחושה שהמחנה המתון בישראל מתעשת רגע לפני הבחירות, שם את המחלוקות בצד ויוצא לדרך חדשה. תוך כדי השידור כבר קיבלה לבני הודעת טקסט מיחימוביץ'. כך, לנגד עינינו, התרחשה תמורה פוליטית דרמטית.
רק דבר אחד לא הצליחו חברי הפאנל להבין למה לא פנתה לבני ישירות אל לפיד ויחימוביץ', ובחרה לצאת בהכרזה הזאת דווקא בטלוויזיה? בשביל לענות על השאלה הזאת, צריך להבין קודם מה בדיוק היה תוכן הקריאה של לבני. ברור שזו לא היתה קריאה לאיחוד מפלגתי של ממש, כיוון שטכנית איחוד כזה כבר לא אפשרי. חוץ מזה, אי הנכונות של אנשים כמו לבני ולפיד להיות מספר שתיים ברשימה כלשהי הפיל את האפשרות הזאת עד עכשיו. אז מה בעצם לבני מבקשת? לצאת בהצהרה על שיתוף פעולה. אבל איזה מין שיתוף פעולה? זה לא יכול להיות שיתוף פעולה מלא, שכן יש פערי תפיסות בין המפלגות; ואם המטרה המשותפת היא לנצח את ביבי וליברמן במאבק הגושי, הרי זו מטרה שהיתה משותפת לשלושת המנהיגים עוד לפני השידור, לפחות במידה (לפיד גבולי כמובן). הכרזה על שיתוף פעולה לא תגשר על המחלוקות ביניהם, לא תשנה את העובדה שבהינתן ויהיו הגוש הגדול ירכיבו ביחד את הממשלה, ולא תמנע מלפיד לרוץ לחיקו של נתניהו אחרי הבחירות אם לא ינצחו.
הנה, אם כן, התשובה לשאלה "למה בטלוויזיה" לבני לא חתרה למטרה מובהקת אלא להינדוס של התרחשות טלוויזיונית, רגע דרמטי, אירוע מדומה במסגרתו מנהיגי גוש המרכז-שמאל מתחבקים ומראים לציבור שהם בעצם ממש עפים אחד על השנייה עכשיו, למרות שלתעופה הזאת אין בהכרח השלכה מעשית מעבר לאמפתיה שהיא גורפת. לבני עשתה בחוכמה, ובמקום לצאת אל המדיה עם הרגע החשוד והמלאכותי שבו המנהיגים כבר מחייכים למצלמה ומספרים שהצליחו להגיע להסכמות בחדרי חדרים, הביאה היישר אל הפריים טיים את הג'וס עצמו, את הקריאה הנרגשת, הודעת הטקסט הבהולה, סערת הרגשות.
המעשה המנומס אולי יהיה לתת ללבני ולידידיה הזדמנות להפתיע ולהוכיח שחיבור ממשי ובעל משמעות ביניהם כן אפשרי; עדיין, ההופעה ב"אולפן שישי", בפני עצמה, הרגישה בעיקר כמו מופת של תזמור טלוויזיוני מחושב וריק. למרבה הצער, זו לא תחושה חדשה - נראה שהמחנה המתון עסוק בבחירות האחרונות יותר בייצור רגעים טלוויזיוניים כתובים היטב ופחות בהצהרות אידיאולוגיות בעלות משמעות - ולא מצליח להעמיד אלטרנטיבה ראויה אפילו למפלגה של מירי רגב. בורסטין היה מת על זה.
מה דעתכם על הקריאה של לבני ב"אולפן שישי"? ספרו לנו בפייסבוק