"אהבה": ראיון בלעדי עם ז'אן לואי טרנטיניאן

בין אמצע העשור הקודם לתחילת העשור הזה, רצה השחקן הצרפתי ז'אן לואי טרנטיניאן, בן 82 כיום, שני דברים בלבד - לשים קץ לחייו, ולככב בסרט של מיכאל הנקה.

רצונו למות התעורר בו בעקבות מותה בטרם עת של בתו, השחקנית מרי טרנטיניאן, שהלכה לעולמה בעקבות קבלת מכות רצח מבן זוגה ב-2003, מה שהסעיר בזמנו את צרפת כולה. תשוקתו להופיע ביצירה של הבמאי האוסטרי-צרפתי, לעומת זאת, נולדה בעת שצפה ב"מחבואים" פרי עטו, והגיע למסקנה כי הוא הקולנוען הטוב בעולם.

למרבה המזל, טרנטיניאן לא מימש את תאוותו הראשונה, וכך התגלגלה לפתחו בסופו של דבר ההזדמנות לממש את זו השנייה. הנקה שלח לו את התסריט של "אהבה", סרטו האחרון, והציע לו לגלם את התפקיד הראשי - צרפתי מזדקן, הסועד במסירות אין קץ את אשתו החולה כרונית (עמנואל ריבה). השחקן הוותיק עיין בו בהתלהבות, ואז השיב לו - "בעיקרון הייתי עושה בשבילך כל דבר, אבל לא את זה. אני בתקופה חשוכה בחיי, והסיפור הזה פשוט עצוב מדי. אני מפחד שהעבודה עליו תהיה מסוכנת בשבילי, ואתאבד עוד לפני הצילומים". בנקודה זו התערבה מפיקת הדרמה, מרי מריגוז, ואמרה לו - "אל תוותר על זה, אתה חייב לגלם את התפקיד הזה. תופיע בסרט, ומקסימום תתאבד אחר כך".

טרנטיניאן קיבל את החלק הראשון של ההצעה, וכך נולדה אחת מתצוגות המשחק המרשימות של העת האחרונה, באחד הסרטים המוערכים של השנה. "אהבה", שיעלה לאקרנים בישראל בסוף השבוע הקרוב, כבר הספיק לסחוף שלל פרסים, ובהם אלה של האקדמיה האירופאית לקולנוע של איגוד המבקרים האמריקאי. קרוב לוודאי שבפברואר גם יוסיף לארון התארים את האוסקר לסרט הזר.

עוד לפני כל זה, הוצג "אהבה" בהצלחה בפסטיבל קאן האחרון וקיבל את דקל הזהב, הפרס היוקרתי ביותר באירוע. בהזדמנות זו, לאחר הקרנת הבכורה שלו בריביירה, הזדמן לי לפגוש את טרנטיניאן עם קבוצה מצומצמת של עיתונאים. לאור הרזומה האדיר של הכוכב, שהופיע בעבר ביצירות בסדר הגודל של "הקונפורמיסט", "אדום", "גבר ואשה" ועוד, באנו למפגש ביראת כבוד. זו גם היתה מהוללה בחשש מסוים, שכן לאחר הטרגדיה האישית הקשה שפקדה אותו מיעט השחקן להתראיין, ולא היה ברור האם בכלל יש לו עניין ויכולת לעשות זאת.

אך בשלב מוקדם התגלה כי למרות הכל, נשאר טרנטיניאן אדם צלול, מקסים ואדיב להפליא, שפותח את השיחה בדיון קליל על יינות וממשיך אותה בווידוי על דמעות. בעת שאני מודה לו על כך שגרם לי להזיל דמעה בסרט, הוא אומר לי - "הא, בכית? איזה מזל יש לך. עלינו הנקה אסר לבכות במהלך הצילומים".

כך יוצא לדרך המפגש, והשאלה הראשונה בו נוגעת כמתבקש לנקודת ההתחלה - למה מלכתחילה כל כך רצה לעבוד עם הנקה, מה היה ב"מחבואים" שכל כך משך אותו אליו? "אהבתי את הטוהר ואת הפשטות של הבימוי", הוא מסביר. "אהבתי, למשל, שהוא לא מנסה לכפות על הצופים מה להרגיש בעזרת המוזיקה. בשעה שרוב הסרטים בימינו מאכילים בכפית, 'מחבואים' אומר כל כך הרבה בלי לומר שום דבר מפורשת. מיד בסיום הצפייה אמרתי לעצמי, שאם במאי כזה יפנה אליי, אלך על זה".

את כל זה אמרת כצופה. עכשיו, לאחר שכבר שיתפת איתו פעולה, מה יש לך להגיד על הנקה כשחקן שעבד עמו?

"שהוא הבמאי הכי מוכשר שפגשתי".

זו הצהרה די מרשימה בהתחשב בעובדה שעבדת בעבר עם ברטולוצ'י, קישלובסקי, טריפו, שברול, רוהמר ורבים אחרים.

"אבל זה באמת נכון. הוא לא מודע לכישרון שלו, אבל זה כישרון פנומנלי. יותר מכל, אני מתרשם מהדרך שלו לשמור על תשומת לב הצופים לאורך שוטים ארוכים ללא עריכה. בצעירותי רציתי גם כן להיות במאי, ובלימודים אמרו לנו מפורשות שאסור לנו לעשות שוטים של יותר מדקה וחצי בלי לחתוך. והנה הנקה עושה שוטים של עשר דקות ושומר על עניין. צריך להיות גאון גדול בשביל כך".

נוכחותו של טרנטיניאן ב"אהבה" מפתיעה לא רק מפני שמותה של בתו גרם לו להתרחק מן החיים הציבורים אלא מפני שעוד כמה שנים קודם לכן, פרש מעשייה קולנועית. "פשוט לא יכולתי לסבול את הזמן שלוקחים הצילומים, את כל שעות ההמתנה הארוכות במהלך העבודה. אמרתי לעצמי שבגילי, אני לא יכול להרשות לעצמי לבזבז את הזמן הזה", הוא מסביר. "נהייתי קפריזי ובלתי נסבל, והתביישתי בזה, כי אמרתי לעצמי 'כל אנשי הצוות שסביבך לא מרוויחים עשירית מהמשכורת שלך ובכל זאת סותמים את הפה, ורק אתה מתלונן, באיזו זכות?' אז פרשתי, ואילולא הנקה לא הייתי חוזר".

ואיך היה המפגש המחודש עם המצלמה? שבת בטבעיות?

"כן, כי המשכתי לעשות תיאטרון בזמן הזה ואני חושב שבסופו של דבר, הקולנוע די דומה לבמה, אז הרגשתי רענן ובכושר, כמו אדם שלא רכב על אופניים כמה שנים וכשהוא שב לרכוב, זה כאילו ששום דבר לא קרה".

ובכל זאת, חוויית קשיים במהלך הצילומים? אפשר להניח שכן, לאור העובדה שמדובר בסרט קשה על נושא קשה.

"היה דבר אחד שלא הצלחתי לעשות - לפהק".

לפהק דווקא?

"כן, היתה סצינה שבה הנקה ביקש ממני לפהק, והבעיה היא שבשביל לפהק כמו שצריך, עלייך להיות משוחרר לגמרי, ולא הצלחתי להגיע למצב הזה. ניסיתי וניסיתי וזה לא עבד. בשלב מסוים, הנקה בא ופיהק מולי ואמר - 'פשוט תעשה כך'. ועניתי לו - 'מה פתאום, ככה לא מפהקים! אם מפהקים, אז עושים את זה עם כל הלב'. הוא חשב שלפהק זה קל, אבל רק בגלל שהוא לא ידע מה זה לפהק באמת. אני ידעתי, אבל לא ידעתי איך להביא את זה אל הבד. בסופו של דבר, לא עמדתי במשימה, וכמו שאפשר לשים לב בסרט, אני אכן לא מפהק בו".

אבל בסך הכל, אתה מרוצה מן התוצאה.

"כן, כבר בתחילת העבודה על הסרט הרגשתי שאנחנו במסלול הנכון ואני חייב להגיד שלאחר הצפייה בו, אני חושב שהוא טוב ושאני טוב בו".

ואיך הצלחת להיות כל כך טוב בו ולגלם דמות כה כובשת ומרגשת?

"נתתי אמון בהנקה. באופן כללי, רק הבמאי אחראי לאיכות הסרט ולאיכות תצוגות המשחק. אם הסרט טוב - הבמאי טוב. אם השחקן טוב - הבמאי טוב. אם הסרט גרוע - הבמאי גרוע. אם השחקן גרוע – אז הרצפה באמת עקומה, כי גם זה סימן שהבמאי גרוע. אין לשחקן שום אחריות, לכאן או לכאן. אנחנו, מצדנו, צריכים לשתף פעולה ככל האפשר ולהיות קשובים. אך מעבר לזה, הבמאי הוא היוצר של הסרט בכל מאת האחוזים. אני באתי עם נייר לבן, והנקה צבע אותו".

כפי שרמזת בתחילת השיחה, הוא החזיק אתכם ביד קשה במהלך הצילומים, הלא כן?

"כן. אני עוד הסתדרתי עם זה, אבל האיסור שלו על בכי בזמן שהמצלמה עבדה היה קשה מנשוא לעמנואל ריבה. היא אוהבת לבכות. היא אצרה בתוכה כל כך הרבה דמעות שבעת שיום הצילומים היה נגמר, היא היתה מתפרצת בבכי ארוך, לפעמים של חצי שעה. זה היה קשה, אבל אני מצדד לחלוטין בהחלטה הזו של הנקה. לא היה צריך להראות את הגיבורים בוכים. בכלל, לא צריך להדגיש את הרגשות יותר מדי, לא צריך להסביר יותר מדי. אני זוכר, באחד הסרטים הראשונים שעשיתי, שהיתה סצינה ובה הייתי צריך לחכות למישהו. אז שיחקתי אדם שממתין כמו שידעתי, באיפוק ובעדינות, והבמאי בא ואמר לי 'מה זה, לא ברור בכלל שאתה מחכה למישהו. תסתובב, תסתכל בשעון, תסביר את זה'. חבל שיש במאים כאלה. הם לא במאים גדולים באמת. יותר מדי קולנוענים מסבירים יותר מדי, אסור להסביר. לפעמים הקהל יבין ולפעמים לא, אבל בכל מקרה אסור להסביר. הנקה מבין את זה, בגלל זה הוא במאי גדול".

ההערכה העצומה בה זכה "אהבה" גם החזירה את טרנטיניאן לאור הזרקורים של התקשורת האמריקאית ושל הוליווד, כשלושה עשורים לאחר שזו התעניינה בו בפעם האחרונה. אז, בשנות השבעים, תעשיית הקולנוע שמעבר לים היתה מאוהבת בצרפתי השרמנטי והעוצמתי, ובהתאם לכך גם ההצעות זרמו, אך השחקן סירב להן. "קופולה הציע לי להופיע ב'אפוקליפסה עכשיו', ושפילברג רצה שאגלם ב'מפגשים מהסוג השלישי' את התפקיד שטריפו שיחק בסופו של דבר. אבל לא ממש התחשק לי לנסוע לאמריקה", הוא מגלה. "הרגשתי שעושים מספיק סרטים טובים בצרפת באותה תקופה, אז נשארתי. אני לא מתחרט. גם על 'הטנגו האחרון בפריז' ויתרתי כי התסריט היה בעיני נועז מדי, וגם על זה אני לא מתחרט כי אני חושב שמרלון ברנדו עשה שם עבודה יוצאת מן הכלל".

במהלך הסרט הגיבורה אומרת על הדמות שלך שהוא "מפלצת, אבל גם נחמדה". זה משפט שיכול להגדיר היטב הרבה גברים, לא?

"כן...זו דרך מצוינת להגדיר אותי. אני מפלצת, אבל גם נחמד. זה משפט תמציתי שטומן בחובו הרבה".

גם השם של הסרט תמציתי. מה זאת בעיניך, אהבה?

"זה משהו שלא בשליטה. למה אוהבים מישהו? מי יודע? יש הרבה מסתורין סביב האהבה, ואני אוהב להיסחף במסתורין הזה. אני לא יודע למה אני אוהב, אבל אני פתוח לזה. הו כן, תמיד הייתי כך. אני רומנטיקן. עוד כשהייתי קטן, כבר הייתי מאוהב".