כשבאים לדון ב"על צד שמאל", הסדרה החדשה של רון כחלילי על נפילת השמאל בישראל, מוכרחים להתייחס בראש ובראשונה לעובדה שזו אחת מההפקות הבולטות שמשיק ערוץ 8 החדש. במובן מסויים, אפשר לומר שהקריסה של ערוץ 8 הקודם, זה שנוהל על ידי נגה תקשורת, היא הערת שוליים בסיפור של נפילת השמאל, או לפחות קשורה אליו: ערוץ שהגיש תכנים תרבותיים מבלי לוותר על עמדה פוליטית ודי.אן.איי חברתי מאוד ספציפי איבד בוקר בהיר אחד את מקומו בעולם, בהתאם לכללי השוק החופשי הימניים שהמדינה מתנהלת על פיהם מזה 40 שנה לפחות. בגלל זה, יש מימד הצהרתי מעניין בבחירה של בעלי הערוץ החדשים לצאת לדרך עם סדרה שאמנם מתיימרת לנתץ את מיתוס השמאל הישראלי, אבל עושה את זה מבפנים, מתוך אידיאולוגיה שמאלנית מובהקת. ערוץ 8 החדש אמנם עובר, כפי שהובטח, לעסוק בתכנים אקטואליים יותר, אבל בו בזמן הוא כאילו מאותת לקהל היעד הוותיק שלו ש-8 הוא עדיין ביתו הטלוויזיוני, לדיון תרבותי, פוליטי, וכמובן גם לדבר ששמאלנים הכי אוהבים הלקאה עצמית.
הלקאה עצמית היא אחת מהפתולוגיות החמורות והעיקשות ביותר של השמאל העכשווי, והיא גם, כנראה, הבעיה המרכזית של "על צד שמאל". כחלילי יצא לבחון איך קרה שממדינה סוציאלית ויונית הפכנו בהדרגה לאימפריית מיליטריזם וקפיטליזם חזיריים, אבל כבר בראשיתו של הפרק הראשון אנחנו למדים כי לדידו של כחלילי, מעולם לא היה כאן שמאל אמיתי מכל סוג שהוא מפא"י היתה מפלגה ממלכתית, בן גוריון היה רודן, מפ"ם מורכבת מקיבוצניקים כובשים ומק"י סתם בובה של השלטון. באין יסוד אידיאולוגי אמיתי למפלגות מצידה השמאלי של המפה, אומר כחלילי, אין פלא שהמדינה נכבשה על ידי ימין מתנחלי קיצוני, שבמידה רבה הוא ממשיך הדרך האמיתי של הבן גוריוניזם. במילים אחרות, החטא הקדמון שכחלילי מסמן הוא עצם הקמת המדינה והגשמת המפעל הציוני על חשבון עם אחר. זו השקפה מעניינת ולחלוטין לא משוללת יסוד, אבל האגרסיביות שבה "על צד שמאל" מקדמת אותה וההתעלמות הנוחה שלה מכל האספקטים המורכבים יותר של מפא"י ומפ"ם ובאמת שהסיפור שלהן לא עד כדי כך פשוט מעניקה תחושה לא נוחה שכחלילי ירה את החץ וסימן סביבו את המטרה.
כחלילי נחוש כל כך להוכיח שהשמאל הציוני השפיל את הערבים, מחק את המזרחיות והפך את התארגנויות העובדים לבדיחה, שהוא מתעלם כמעט לגמרי מהאקלים ההיסטורי שיצר סוג כזה של שמאל (משפטים בודדים של חברי קיבוץ מגידו על אימי השואה ושל אורי אבנרי על הקרדיט ההיסטורי שמגיע למפא"י אמורים לכסות את הנושא הזה). זו בחירה בעייתית לא משום שהיא לא לגיטימית, אלא משום שהיא מרדדת את הסיפור שכחלילי מנסה לספר והופכת אותו לעוד כתב אישום פוסט ציוני נגד מקימי המדינה, כזה שכבר ראינו כמותו לא פעם ולא פעמיים.
ובכל זאת, מוכרחים להודות שככל שהסדרה מתקדמת כרונולוגית אל תוך סחרור ההרס העצמי של תנועת העבודה, היא נעשית יותר מעניינת. ברגע שהיא מגיעה למלחמת ששת הימים ולהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה, כחלילי סוגר בהדרגה את הפנקסנות ההיסטורית, ומאפשר פתאום יותר פתחון פה למרואיינים. בשלב הזה, בו מצטרפים אל החגיגה אנשים כמו אברום בורג, אנשי קבוצת מצפן, יהונתן גפן ולא פחות חשוב מהם איש הימין הלאומי חיים גורי, כחלילי מרפה מעט מהאג'נדות שהביא איתו מהבית, מפסיק לתקוך את המפא"יניקים בכל הכוח, ומצליח לחלץ תובנות מעניינות על טעויות אנוש שנולדו מתוך כוונה טובה, ולא רק מתוך זדון.
בשלב הזה, כש"על צד שמאל" מפסיקה להיות פארסה מגוחכת והופכת לטרגדיה מורכבת, היא מצליחה לשפוך מעט יותר אור על מושא הביקורת שלה כי עם כל הכבוד להלקאה העצמית, הסיפור הזה לא עד כדי כך פשוט. כשכחלילי מבין את זה, הסדרה שלו מתעוררת לחיים. הוא היה צריך להיפטר מכל החשבונות האישיים שלו עם השמאל הציוני האשכנזי, ורק אז, בהדרגה, הוא הצליח להתחיל להסתכל לו בעיניים.
מה חשבתם על "על צד שמאל"? ספרו לנו בפייסבוק