הנה תרחיש משוגע: במהלך מערכת בחירות מאוד לא מסעירה, עושה אשת ראש הממשלה שופינג בלונדון. כרטיס האשראי שלה לא עובד, אז בעלה משתמש בכרטיס הרשמי שלו כדי למנוע מכולם מבוכה. חולפים כמה ימים עד שהעניינים הטכניים מאפשרים לו להחזיר את הכסף לחשבון הרשמי, והכל בסדר. עכשיו יגיעו רגעים ארוכים של מתח דרמטי: יועץ של אחת מראשי המפלגות מגלה את דבר הגזל. מה יקרה עכשיו? מכיוון שהתרחיש מקורו ב"בורגן" (שנקראת בעברית "הממשלה" ותעלה בשבת בערוץ yes Oh בשעה 23:10), סדרה דנית שבה הצדקנות היא קו מנחה, לא יקרה כלום. ראשת המפלגה שמתמודדת נגד ראש הממשלה תאסור על היועץ שלה ("הספין דוקטור הכי טוב בעיר") להשתמש במידע המפליל הזה. הוא יתחבט פרק שלם, וכשיעז לחשוף אותו ולסלול את דרכה לראשות הממשלה היא תפטר אותו.
זה עולם המדע הבדיוני שבתוכו מתקיימת הטלוויזיה הסקנדינבית: זה עולם קסום שבו נאום חוצב להבות, מהלב, יכול להפוך פוליטיקאית מבולבלת לראשת הממשלה. בדנמרק של "בורגן", אם הממשלה חותמת על חוזה עם חברה פרטית במשק, לבעלה של ראשת הממשלה אסור לעבוד כיועץ באחת החברות האחיות של אותה החברה שזוכה במכרז; כמו כן, באוטופיה הזו, מתקיימות מערכות יחסים רציונאליות, שבהן בגידה היא משהו שאפשר לדבר עליו.
על כל אלה זכתה "בורגן", מבית היוצר של אנשי "דה קילינג" (המקורי!), בפרס באפט"א הבריטי לסדרה הבינלאומית המצטיינת, כמו גם לעונה שנייה ולתהילת עולם. ככה זה כשיוצרים דילמות אתיות ברמה של פעולות בצופים. בנות ה-14 ובני ה-65 יחשבו שמדובר ביצירה הטלוויזיונית העמוקה ביותר שאי פעם נוצרה.
התרבות הסקנדינבית, שמגיעה אלינו בשנים האחרונות דרך הספרות, הטלוויזיה והקולנוע, מציעה עולם פנטסטי שבו הכללים מאוד דומים לשלנו, רק ששם מקפידים עליהם. התקינות הפוליטית יוצאת להם מהתחת, והם כולם חושבים שזה מריח נפלא. "דה קילינג", "נערה עם קעקוע דרקון", ועוד מספר ספרים מפינלנד, דנמרק ושבדיה מביאים אלינו מגרש משחקים פוליטיקלי קורקט, שאין בו הטרדות מיניות, שבו לאף אדם אין צבע וכל אחד יכול להביע את דעתו - ילדותית ומגוחכת ככל שתהיה. התמימות, הקיבעון המחשבתי והרצינות התהומית מובילים את כולם לידי אבדון שוויוני. אנחנו, בתמורה, יכולים לקחת שעה חופש באמצע מלחמת קיום זו או אחרת, להסתכל על אחת הסדרות או לקרוא את אחד הספרים, להיאנח ולקנא: "אוי, הם כל כך משועממים".
יש עוד יתרון פרוזאי למבול הסקנדינבי: כולם יפים שם, לבושים היטב, והאוויר האפור מצטלם מצוין על רקע כל היופי הזה. 90% מהנשים בלונדיניות, 70% מהגברים חולקים גנים עם אלכסנדר סקרסגרד או אבא שלו (השחקן המוביל ב"בורגן" נראה כמו גרסה לוהטת של בריאן קרנסטון), וכל הכללים הפוריטנים של האמריקאים בלי ציצי, בלי עירום ובלי דם לא מתקיימים פה. בקיצור, כמו שאומרים אצלנו בקופנהגן, "היי-היי".
הפטיש לעולם הבלונדיני והחלק כבר הציף את ישראל והעולם בסוף המילניום הקודם, עם סרטי דו?גמה 95 שהגיעו עירומים ומלחיצים מדנמרק, ו"פאקינג אמל", סרט שבדי סהרורי שהפך אצלנו לכוכב סינמטקים. אבל אלו היו סרטים עצובים, אכזריים בצורה תהומית בתוך העלילה וגם כלפי הצופה. "נערה עם קעקוע דרקון" הציע ממתק מסוג אחר. נכון, זה עצוב, זה אכזרי, זה אלים וזה מגעיל אבל יש סוף טוב. ספרי וסרטי ההמשך כבר מתקרבים לתחום הדרמה הפוליטית שבו עוסקת "בורגן", והשטויות שבהן מתעסקים שם כמעט מרתיחות, ולא מכבדות את העלילה הסוחפת של הספר הראשון. לא נורא. הסקנדינבים אוהבים את הפרטים הקטנים שלהם, את השערוריות בכוס תה, את הכללים שלהם. זה "סינדרום איקאה": לא, לאף אחד לא אכפת איזה דגמים קנתה ליסבת סאלנדר באיקאה, באיזה מברג השתמשה להרכיב אותם וכמה שילמה.
אבל יש משהו מאוד מושך בדקדקנות אנאלית. הדוגמה הכי טובה שהגיעה אלינו עד כה היא כנראה "ברו?ן" ("הגשר", משודרת ב"הוט 3"), על חקירת רצח שמתחילה על גשר שמפריד בין דנמרק לשבדיה. חקירת הרצח עצמה לא מעניינת, ראיתם רציחות יותר מגניבות ב"חוק וסדר", אבל הדמות הנשית הראשית, חוקרת בלונדינית עם תסמונת אספרגר שמקצינה עוד יותר את הכמיהה הסקנדינבית לסדר ולכללים מנוסחים היטב ושמורים היטב, היא אחת הדמויות הנשיות הטובות בטלוויזיה.
ב"ברון" מקדישים זמן רב להתפלפלות על ההגייה הנכונה של המילים משני עברי הגשר, בדנמרק ובשבדיה. זה מזכיר בדיחה של שרה סילברמן על המצב במזרח התיכון: "אני לא מבינה למה הפלסטינים והיהודים שונאים אחד את השני. זה כל כך חמוד. באמת, מה ההבדל ביניהם? הם חומים, יש להם מין ריח כזה, זה כמו שתפוחי אדמה ישנאו בטטות". כאן נסו להבדיל בין בלונדיני-תות לבלונד-פלטין.
בחזרה ל"בורגן", שמציעה גרסה נטולת אלימות פיזית לטרנד הסקנדינבי, ועל כן באמת מומלצת לצפייה לכל הגילאים. בורגן שואלת את האלמנטים החיוביים מכל התופעה: כולם יפים מאוד, לבושים היטב וכנים בצורה כמעט ילדותית. מערכת היחסים בין ראשת הממשלה, בריגיט ניבורג כריסטנסן (בגילומה של סיסה באבט ק'נוסן) לבין בעלה, פיליפ (מייקל בירקייר), אותנטית ומקסימה, ומתפתחת לאורך הסדרה בצורה אמינה להפליא. כדי להבין את גודל ההישג, אפשר לראות את הקפיצות האלימות במערכת היחסים המקבילה בין שאול לדיתי אגמון בסדרה המוקפדת "ילדי ראש הממשלה". שאול ודיתי, כצפוי, לא שורדים את החיים התובעניים בבית ראש הממשלה, אך מערכת היחסים ביניהם נטולה כנות וחמלה, והפרידות, הקרבה והבגידות ביניהם לא נראים אמינים בשום אופן. אז ב"בורגן" זה הפוך.
בורגן אמנם מתחברת לטרנד הסקנדינבי, אך היא דוהרת על מגמה טלוויזיונית נוספת, שמחזירה את הפוליטיקה למרכז השיח הפופולרי. דמות האב היא "הבית הלבן", יצירת המופת מהמאה הקודמת, ו"בורגן" אכן משמרת חלק מהתמימות והלהט ההם. אבל הדרמה הפוליטית בעולם כבר התקדמה. בארץ עם "פולישוק" המגחיכה ו"ילדי ראש הממשלה" כבדת המשקל, ובארצות הברית עם "חדר חדשות" הצדקנית, "משחקי הכס" הפנטסטית, "ויפ" המתיילדת ו"בוס" עוצרת הנשימה, שמקצינה את השחיתות ומעודדת התקפי חרדה אצל הצופים. "בורגן" היא הזנאקס לכל מי שמתנשף בסוף פרק של "בוס". היא מקצינה את טוהר המידות, הצדקנות והיושרה, ולא מוכנה להתפשר על זה.
"לא רצינו שבריגיט תאבד את האידיאליזם שלה בשום שלב", אמר היוצר של בורגן, אדם פרייס, בריאיון. זאת פריבילגיה שיש רק לסקנדינבים ולארון סורקין. הדברים שמפילים אצלם ממשלות, לא זוכים אצלנו אפילו לידיעה ראשית באתר חדשות. אחרי כל טוב הלב הפוליטיקלי קורקט של "בורגן", כל מה שמתחשק זה לסור לביתן 28 ולהשקיף מהצד על ועידת מרכז הליכוד. סתם, כדי לדעת שאתם עדיין חיים במציאות.
מה אתם חשבתם על "בורגן"? ספרו לנו בפייסבוק