אם יש מישהו שהגיע הזמן לקחת ממנו את הרשיון להתלונן, זה אבי ביטר. האיש קיבל כמעט את כל ההזדמנויות להוכיח את עצמו ולהצליח. תוכנית טלוויזיה, רדיו, חשיפה, במות חלומיות שזמרים אחרים היו מתחננים לקבל. את כל זה אבי ביטר קיבל, והוא עדיין מתלונן. במקום לייצר מוזיקה לשם שינוי, ביטר חזר לאחרונה להשתמש בנשק הקלוש של תלונות נגד כל העולם ולהקתו. זה התחיל בהאשמות נגד אייל גולן והמשיך בראיונות שבהם הוא משליך את אי הצלחתו על אחרים, באומרו "הפכו אותי לבדיחה". מי שהפך את ביטר לבדיחה זה הוא עצמו. אפשר לספור את יד אחת את המקרים שבהם אבי ביטר הגיע לתכנית טלוויזיה על תקן זמר. ברוב המוחלט של ההופעות והראיונות שלו לכלי התקשורת, זה היה בגלל שהוא הפך את עצמו ללעג.
על כרטיס הביקור הקרייריסטי של ביטר לא כתוב "זמר" או "שחקן" כתוב "ליצן", משום שככה הוא מכר את עצמו. ככה הוא מתראיין, זאת התדמית שלו, אפילו העיסוק שלו במשקל תופס חלק עצום מדמותו הציבורית. ביטר עשה זאת במטרה לזכות בכותרות והתוצאה בהתאם: הוא הפך לדמות נלעגת. האשמה היחידה של התקשורת מצויה בכך שהיא משחקת לידיו.
ביטר מקבל את הבמה משתי סיבות. הראשונה היא פרובוקציה זולה, והשנייה היכולת למכור את האגדה שפעם הוא היה זמר מצליח ששלט בז'אנר הטורקי הכבד. צריך להפסיק לתת לזה לגיטימציה. פרובוקציה כל אחד יכול לעשות ואפשר להתייחס אליה כשהיא חדשנית ובעלת אמירה, לא כשהיא לעוסה. לגבי ההתפארות של ביטר בהיותו מלך המוזיקה הטורקית זה פשוט קשקוש. ביטר בקושי ראוי להגדרה זמר. כשהוא לועג לעופר לוי, זה לא הופך אותו לאדם שפוי במיוחד, שכן ליד לוי, אין לו ממש מה למכור.
ביטר הצליח לייצר לעצמו קריירה מכלום. במשך שנים ארוכות, הוא הצליח למכור לתקשורת את הבלוף הגורס שהוא היה כוכב בשנות התשעים. גם אם תחפרו עמוק בזיכרון, לא תצליחו לזכור חמישה שירים משמעותיים שלו. עזבו חמישה - אחד כזה אין לו. שירים כמו "חבר ואח", "מלא עוד כוס חבר", "שתבכי ותסבלי" ו"צהוב בעניים" שמוקדש לבית"ר ירושלים לא עונים להגדרה הזאת. לא להיטים ולא בטיח.
אבי ביטר הצליח להתגנב לתודעה בזכות גל המוזיקה הטורקית של שנות התשעים. הוא מספר על הצלחה שלא באמת היתה. הסיבה להתרסקות של המוזיקה הטורקית בישראל היא החזרה בתשובה של עופר לוי. כשהוא חזר בתשובה, לא נשאר כאן כלום למעשה. בז'אנר הטורקי הערבי, עופר לוי נמצא במקום הראשון כשמתחתיו אין באמת מקום שני. פשוט ריק שם. הוא מכבי תל אביב בכדורסל, ליגה של איש אחד. אם ביטר היה זמר טוב, הפרישה הזמנית של לוי היתה צריכה להיות הזדמנות חייו לכבוש את הפסגה. הבעיה היא שקצת קשה לכבוש את הפסגה מהליגה השלישית. אין אדם אחד בתעשייה שמחזיק מיכולותיו הוווקאליות של ביטר. די לראות את ביטר בסדרה "חי בסרט" שבה הוא מנסה להסביר לתלמידים איך לסלסל כדי להיווכח שאין לו מושג. הוא כמובן לא יאשים את עצמו בזיופים בהקלטות או בהופעות, אבל כולנו אשמים בכך שביטר עדיין זוכה להתייחסות. האיש הקליט שטויות ועכשיו הוא מדבר שטויות. בשני המקרים זה לא שווה האזנה.
משה פרץ - הטעם הישן
"אני חושב שזה הזמן, לחזור לטעם הישן" שר משה פרץ בסינגל החדש שלו ומוכיח עד כמה הוא בבעיה. פרץ פשוט לא מעודכן. עכשיו זה הזמן לחזור לטעם הישן? הלו, עוד כמה ביסים והקהל שבע לגמרי מהטעם הישן. דווקא פרץ החדשן משתרך מאחור. למרות הביצוע האלגנטי, העיבוד החם ובעיקר כלי ההקשה הנפלאים, השיר לא ממש מתרומם. הטקסט לא מבריק והלחן נשמע כמו חיבור של הרבה שירים אחרים. מה שעוד יותר מדאיג זה שמבין שלושת סינגלים שהוא הוציא עד כה, "הטעם הישן" הוא הטוב ביותר.
מה אתם חושבים על תלונות הקיפוח של אבי ביטר? דברו על זה בפייסבוק