ברוכים הבאים לספיישל "מורחים את הזמן עד הגמר"! בוודאי התגעגעתם לכל המודחים המרתקים של התכנית: שניר, בני, ויקי, איציק, שולה, גברת תפוחי ומומינטרול. בוודאי שלחו אתכם לא פעם מהעבודה באמצע היום, כי לא הצלחתם להתרכז מרוב חשק לראות את איתי מכין עוד עוגה. ובכן, זהו יום המזל שלכם.
"החדשות הטובות הן", מכריז חיים כהן בהתרגשות לקבוצת המודחים שנאספה, "שלא תהיה הערב הדחה". החדשות הרעות הן שגם לא יהיו שום דבר אחר. זו לא תכנית גלגל הצלה (כי הייתה כבר אחת כזו, ודווקא שם לא נתנו משימה אלא סתם ישבו ושיחקו עם כרטיסיות). אף אחד לא ישוב אלינו מהמתים, איש לא יזכה לראות את הגמר. אנחנו משחקים עכשיו בכאילו-גמר, והמתמודדים בהתאם כאילו-נרגשים מאוד, והם מאוד כאילו-דואגים לעשות מנה כאילו-מעולה. במציאות, לאף אחד לא אכפת מה ייצא. תגישו לנו אפילו גוש מקלובה שחור ודביק של אתי, ורושפלד עדיין יגיד שזה נחמד. כל עוד לא בישלת את הבמאי, עברת בהצלחה את תכנית הכאילו-גמר שלנו. הידד! מהתקרה נושר כאילו-קונפטי, שזה בפועל תאורן שהתעטש.
לא שזה מפריע לכולם להגיד "גמר" מיליון פעם כדי לבלבל אותנו. המשימה היום: "לעשות מנת גמר, שתוכיח לנו שהייתם יכולים להיות בגמר". מה. "לרגע לא חשבתי שאגיע לגמר", מתרגשת מאיה (כי את לא). "תזכרי, זה הגמר!" מאתגר רושפלד את אתי (לא זה לא). "אני מוכיח לעצמי שכמו שתום, ג'קי וסלמה הגיעו לגמר, ככה גם אני יכולתי", מתלהב שניר (אתה. לא. הגעת. לגמר). בכלל, בגלל שאין הדחה ואין גמר, וכל אחד מבשל בסבבה שלו את המנה שהוא כבר חשב עליה בבית, זה נראה פחות כמו פרק ב"מאסטר שף" ויותר כמו יום כיף בקניון השרון נתניה בהשתתפות פליטי "מאסטר שף". תביאו את הילדים, הם יוכלו להכין כדורי שוקולד עם המודחים ולצבוע תבניות גבס עם איציק הליצן. העיקר שכולם נהנים.
תהילתה של אתי
בפעם הראשונה, מצהירה אתי, היא מוכנה להקשיב לרושפלד. בדרך כלל היא מעיפה חצילים לסיר ושכולם יסתמו, אבל עכשיו זה הרי כאילו-גמר, וצריך להכין מנת כאילו-גמר, וכל הכאילו-קהל מריע ביציעים ואסור לאכזב אותו. אז הפעם אתי מחליטה ללכת מעל ומעבר, ומנפיקה תחת ידיה את הבשר המדהים ביותר עלי אדמות. "וואו!" היא צועקת ורצה להפגין את הפלא בכל ברחבי האולפן, "תטעם את זה! תטעמי את זה! תטעמו את זה! זה ממש טעים, נכון?!" עדת מלאכים יורדת משמיים ומשתכשכת בתוך הסיר, בת קול יוצאת ממרומים ואומרת "לא רע". אתי באקסטזה. הכאילו-גמר הזה שלה. היא הולכת להיות הכאילו-מאסטר-שף של ישראל!
פרט לעובדה שהכול נשרף.
בחירתה של דליה
אחרי ג'קי, דליה היא קמיע הזהב של "מאסטר שף". אתמול היא התארחה בעמוד הפייסבוק של התוכנית והתכתבה עם הגולשים, ובתוכנית עצמה כמעט פתחו לה כבר מסעדה משלה על המקום. היא מכינה גראטן, ורושפלד מודיע לה שהוא לא יספיק להיאפות. "כן יספיק!" היא מתעקשת, והם מתערבים על ארוחה. באט אוף קורס שהיא מנצחת בהתערבות, והגראטן יוצא שמימי, והיא ניגשת ומחבקת את השופטים אחד אחד וממלמלת בדמעות "זכיתי, זכיתי כבר מזמן". הלו, תירגעי, כולה פרק פילר, לא באמת קורה פה כלום.
גאולתה של שלי
שלי חזרה. אחרי שעלבנו בה ונגחנו בה ברחבי הרשת, היא שבה בכוחות מחודשים אל זירת הטראומה כדי להוכיח לנו שהיא לא "היצור המשוגע שהיה על המסך". הפעם היא לא תתעלף, לא תיפול, לא תישרף, לא תתחשמל, לא תטבע ולא ייפול עליה פסנתר. הפעם, הסיר שלו לא יתפוצץ וייפער בו פתח לממלכת נרניה. היא במקום אחר עכשיו, שליו, רגוע, נשוי. הפטריות לא נדבקות לדג? לא נורא, לא צריך להילחץ, נדביק אותן עם ביצה, פירורי לחם וסלוטייפ. אבל היא תוכיח לנו שהיא לא, כמו שהטוקבקיסטים אומרים, "יפה ומפגרת".
וכך, עמד הפרק בסימן גאולתה של שלי מתהומות הטובקיזם. בשעת השיפוט, רושפלד נשא נאום שלא היה מבייש את אורי גבריאל בתשדירים של קדימה: "שלי העמידה פה חמישה סירים, אני רוצה שכל מי שצחק עליה באינטרנט יכין חביתה וכוס קפה שייצאו באותו זמן!" מי אתם, אנשים קטנים ומאופסים שכמותכם, שתרדו על שלי מופז.
והשופטים לא מסתפקים בנאום התוכחה. אם גאולה, אז עד הסוף הפי אנד. מנת הדג בפטריות של שלי מביאה לה את הניצחון, לא פחות, והיא הופכת מנערת הדאחקות של האינטרנט לכמו-מאסטר-שף הרשמית של ישראל, מבירא עמיקתא לאיגרא בינוניתא. אפילו אייל שני הקדיש לה את פרק התהילים היומי: "עשית מנה שצריכה להגיע בעקבות הזיה או חלום, דגים לבנים מוארי שמש שעוטף אותם צל שחור של פטריות שנותן להם נוגות ועצבות, החושך של הדג בתוך האור של הפולנטה זה שילוב בלתי נשכח, צנח לו זלזל". גם אם רק בכאילו, לפחות הפעם: שלי ניצחה.
פינת השופטים
"זה הכאב המענג ביותר של החריפות" (אייל שני רוצה שהמנה של ויקי תצליף בו ותצעק "מי אבא שלך")
"אני מרגישה שאמרת דרך המנה הזאת 'אני אוהב אותך'. גם אני אוהבת אותך!" (מיכל אנסקי מצביעה חד"ש)
"את כמו ציירת אימפרסיוניסטית של חלקי שדות... את כופה עליי לאכול את הירקות בעדינות אין קץ... אבל אין מוח בפנים" (אייל שני אומר במילים הכי יפות שלו שהמנה של מאיה יצאה חרא)
"אני מת להיכנס לפה, לתוך הלבן!" (אייל שני על הקצפת של פאולין. יאללה כנס, ביוש)
"אם עושים חטא, אז הכיפה נשרפת" (רושפלד רומז שצריך לשרוף את כיפת הסלע עצרו אותו!)
והבמיה אומרת:
