אלבום הבכורה של אסאפ רוקי הוא מהיצירות האלה שגדולות יותר מהדיבור עליהן, והוויכוחים על יכולותיו של היוצר; יצירה גדולה יותר מכמות עוקביו של רוקי והצפיות ביו טיוב, ובמקרה של אסאפ זה הרבה. ממש הרבה. "Long. Live. A$AP", נאהב אותו או שלא (ואין יותר מדי סיבות להצדיק את האפשרות השנייה) הוא יצירה שכולאת את הזמן שדון ממזרי וחמקמק שלא מפסיק לצחוק לשנייה בתוך קוביה הונגרית אפלה, שרק אדם אחד בעולם כרגע מסוגל לא רק להרכיבה ולפרקה במהירות, אלא אף לגעת בה באמת. אסאפ רוקי הוא לא היחיד, אבל הוא הראפר הראשון והמובהק של המאה ה-21. שומר את זה אמיתי ולא מייצג מקום ממשי או כל הגדרה ז'אנרית אחרת, אלא רק את עצמו בעטיפות דיגיטליות שונות, ובכולן הוא מצטיין. הוא לא תלוי בתקופה אלא מתעל אותה במיומנות לטובתו, אך בניגוד לסחים האחרים, שמצטיינים אמנם ברשת אבל עמוק בפנים יודעים שהם ילדי כאפות עם בלוג על זמן חיפוש מסוכר - רוקי הוא כוכב, כוכב על. העשייה שלו, לא רק הדיבור עליו, הופכת אותו ברגעים אלו לכזה. ועם מידת הכישרון, הכריזמה והתשוקה שהפגין באלבום הזה, יש יותר מיסוד סביר להניח שישאר כזה גם בשנים הקרובות.
המגרעת הבולטת של אסאפ, הטקסטים, לא מציקה וצורמת כמו אצל דומיו, כי אסאפ מחפה עליה בפלואו בלתי ניתן להתנגדות, אפילו שהוא חוזר על דימויים מוכרים עד לזרא מעולם הנרקוטיקה, הכוכבים המתים ובעיקר צרכנות המדף העליון. לרוב, זה נשמע כמו ציוצים טובים במיוחד על שאפל ולא כמשהו קוהרנטי, אך במקצועו, זה לא חייב להיות ה"מה" אלא בעיקר ה"איך". והאיך אצל רוקי נוצץ. ההגשה בפלואו ובמוזיקה, בהיעדר מילה אחרת, מרתקת. בנוסף, אסאפ יודע איך להישמע היום אחר, כשהוא נסמך על תבניות פעולה קלאסיות, בעיקר מהניינטיז. בהקשר זה ראוי לציין את ההישענות שלו על Chopped and Screwed (האטה משמעותית של הקול והביט שפותחה בדרום ארה"ב בתחילת שנות ה-90), העובדה שהוא עצמאי אבל גם חלק מקולקטיב ומתנועה של ההיפ הופ החדש והבחירה המגוונת במספר מפיקים באלבום הבכורה כפי שעשו גיבורי ילדותו (נאס וביגי). תוסיפו לכל אלה את העובדה שאביו קרא לו על שם אחד הראפרים הגדולים ביותר אי פעם - ראקים והתרוצץ בהארלם, אחד מהמקומות הטעונים תרבותית ביותר בארה"ב, ותראו איך חרף מגרעותיו, אין מצב שילד כזה יפספס את ההזדמנות שלו להשמיע קול חדש ולא לחזור כהד על קולות של אחרים.
רוצים את האלבום הזה ב-140 תווים? תאזינו לשיר הנושא שפותח אותו. הכל שם. כמו פתיחת סרט שמקפלת בתוכה את התמה והטון, ומרמזת על העלילה כולה, השיר הזה הוא אחד משירי הפתיחה הטובים של השנתיים-שלוש האחרונות. שלמות. כמייצג מובהק שלה, אסאפ יודע הרבה על החולי הגדול של התקופה - היכולת לשמור על ריכוז מחד והצורך להוציא יצירה שמחייבת אחד כזה. אבל רוקי לא נותן לזוטות כאלה להפריע לו בקולאז' המוזיקלי שלו. הוא מושיב לאלבום אחד את נער הפוסטר של ילדי הכאפות סקרילקס, את דיינג'ר מאוס, את נוח שביב, המפיק הטוב ביותר שיצא מקנדה ואת היט בוי, מי שחתום על שירי ההיפ הופ הטובים של 2012. ואיכשהו, זה נשמע מפורק ואחיד בו בזמן.
מלבד השיר הראשון, "Pain" הוא זה השיר מהאלבום שילך איתנו בחזרה לעתיד. זה שיר שיוצר אווירה ומביא לשיא אפל את חציו הראשון של האלבום, כשהוא מותיר אותך מרוגש וחסר נשימה לקראת החלק הקליל (יחסית) שלו. סנטיגולד מבריקה ב"Hell", וביתר החלק הראשון זהו אסאפ לבד. דרייק, מההשפעות הגדולות על ההיפ הופ של השנתיים האחרונות בכלל, מתארח כאן ביחד עם 2chainz וקנדריק לאמאר (בניינטיז הוא ואסאפ היו חייבים לעשות אלבום ביחד - אולי זה עוד יקרה) ב"Fukin Problerms", ואין סיכוי שזה זה לא יגמר בבומבה. השיר עם סקרילקס מוגבל אך אפקטיבי, ולבטח יעיף את אסאפ בפסטיבלים של הקיץ. אבל רגע ההיפ הופ המזוקק של האלבום הוא "1 Train" - המחווה הנוספת של אסאפ לניינטיז ולמושג הקרו, שהתפוצץ בגדול ולגמרי נעלם לאורך העשור המשמעותי הזה. 6 ראפרים עם סקילס על ביט רפטטיבי א-לה ריזה, עם הכינורות והדרמות הקטנות בפאסון ערבי. דיינג'ר מאוס כמובן לא יוצא פראייר ותורם את הסינמטיות של סצינות השקיעה המערבוניות שלו ב"Phoenix", מאיר מבפנים במג'יק לייט את החללית של אסאפ, שממריאה מעל להרבה אחרים. חללית שחייבים להנחית בסיום, כדי לעמוד לרגע על קרקע מוצקה - ואז ללחוץ פליי ולצאת לסיבוב נוסף. איזה כיף להיפ הופ, ז'אנר שהושמץ ונחבט לרצפה מרופדת השטרות על ידי כמעט כל מי שאהב אותו. איזה כיף לו שעוד עושים כאלה אלבומים. עופו עליו.
מה חשבתם על האלבום של אסאפ? דברו על זה בפייסבוק