מיליוני צמידים צהובים בכל העולם עצרו את נשימתם בזמן שחזו באלילם יושב ומנסה להסביר מול אופרה וינפרי איך עובדת השיטה. מאות אלפי פתקים ששמו עליהם זין החווירו בזמן שמנהיגם ניסה לדווש בחד-אופן לעבר מליאת הכנסת. מאה ועשרים נבחרים חידדו אוזניהם בזמן שלוביסט אחד עמד מחוץ למשכן ודיבר ודיבר. מאות אותיות עבריות שפקדו לא מעט מתקני כליאה הזדקפו באולם הקולנוע בזמן שראשיהם לשעבר אמרו בלי בושה שהמצב עם הפלסטינים יכול להיגמר אך ורק בשולחן המשא ומתן.
בשבועות האחרונים, במקרה ואולי לא, מצאנו את עצמנו מקשיבים ליותר מדי אנשים עם מכנה משותף נמוך במיוחד: רוכב האופניים לאנס ארמסטרונג בראיון אצל אופרה וינפרי, ראש מפלגת "ארץ חדשה" אלדד יניב ברשתות החברתיות ובתעמולות הבחירות, הלוביסט לשעבר צח בורוביץ' ב"עובדה", ראשי השב"כ לדורותיו בסרט הדוקומנטרי "שומרי הסף".
כל אחד מהם מצא את עצמו בסיטואציות מורכבות בעבר, חטא או העלים עין או היה שותף לעוולה, וחזר כדי לתקן, בשביל עצמו, בשביל המדינה, בשביל העם, בשביל הספורט, איש איש ומטרתו. ארמסטרונג זכה בתארים אחרי שימוש בחומרים אסורים, הכחיש במשך שנים ולבסוף נעתר לבקשת וינפרי כדי לחשוף את עצמו ואת מניעיו במשדר טלוויזיוני מוצלח במיוחד. יניב היה פוליטיקאי במובן הרע של המילה עד שהחליט להקים מפלגה שתפיל את ההון והשלטון. בורוביץ' היה לוביסט שפעל בכוחניות אינטרסנטית בתוך כותלי הכנסת עד שנתפס בעדשת המצלמה הנסתרת ומאז החל להטיף נגד שיטת הלובי. ראשי השב"כ היו שותפים או מובילים לפעילות מחתרתית בעזה, מילאו פיהם מים בעת מילוי תפקידם ובחרו לירוק במסגרת "שומרי הסף" או באמצעות חשיפת סיפורי ויסקי וסיגרים רק לאחר פרישתם.
לכאורה, מדובר באנשים שהזיקו במישרין או בעקיפין ועכשיו בוער להם להחזיר טובה לחברה אחרי פיכחון חיובי ומבורך. הם נלחמים עבור הצדק, עבור הערכים, עבור הבריאות, עבור האידיאולוגיה, בעד הטובים ונגד הרעים. אלא שמשהו רקוב מאוד בתפיסת המציאות שלהם. הם מצפים מאיתנו שנמחל להם על כל מה שעשו בעבר ועכשיו פשוט נתייצב בדום מתוח בתנאים ובזמן הנוחים להם כדי לקבל את כל הטוב הזה שהם מציעים בכל כך הרבה נדיבות.
כל זה היה יכול להיות נפלא אלמלא בעיה קטנה אחת: ההחלטה לקבל אותם לחברה כמושיעים, כאלילים וכמהפכנים נמצאת אך ורק בידיים שלנו, על פי הכללים שאנחנו קובעים ועל פי תכתיבי החברה והחוק. עד אז, יניב ימשיך להשלות את עצמו שהוא עובר את אחוז החסימה, תאריו של ארמסטרונג ימשיכו להישלל בזה אחר זה, בורוביץ' יראה את הכנסת רק דרך ערוץ 99, ראשי השב"כ ימשיכו לחזות בהתפוגגות הסיכוי למשא ומתן עם הפלסטינים.
וכולם ימשיכו להכות על חטא בהתקרבנות על כך שהם לא פעלו בזמן היחיד שהם היו צריכים לפעול כדי לשנות ולתקן, ברגע שהתפוח האסור רק הגניב לעברם קריצה ערמומית. הרי קל מאוד לגרוף את הז'יטונים מהשולחן לפני שהיריבים מספיקים לספור אותם רק בשביל להחזיר מאוחר יותר כמה שמתחשק לך. אבל בשביל העם, החברה, המדינה ועולם הספורט, ניסיון התיקון הזה מגיע מעט מדי, מאוחר מדי.
מה דעתכם על טרנד ההכאה על חטא? דברו על זה בפייסבוק