הגרגרנים הכי גדולים בטלוויזיה - לקראת גמר "מאסטר שף"

"בנות גילמור" מתחה את שמיכת המציאות בכל מני אופנים והצליחה איכשהו להישאר מכוסה, בעיקר בזכות החמידות האינסופית שלה. אבל אם יש משהו שאף פעם לא קיבל הסבר טוב מספיק, לבד מאיזה "יש לי מטבוליזם מצוין" אוורירי כזה או אחר, הרי שאלו הרגלי הזלילה המשוגעים של לורליי ורורי גילמור. הגילמוריות מייצגות את כל מה שמושחת, שמנוני ודחה בתרבות האכילה האמריקאית, רק שבאורח פלא ובלי שום אצבע בגרון הן לא משמינות. מהרי פנקייקס וגלידה, דרך עשרות אלפי ההמבורגרים שהן תקעו אצל לוק, ועד למסיבות הממתקים הנחשקות – אין לנו מושג איך הסדרה לא הסתיימה בהתקף לב כפול.

יחסית למי שמעביר את ימיו בדיאטה קפדנית של דונאטס ובירה, ומוכן להקפיד עליה אפילו בגהנום, הומר סימפסון דווקא די שומר על הגזרה. הוא אמנם שמן, אבל לא ענק כמו ברני או צ'יף וויגאם, ובספרינגפילד, שבה ילדים נשארים בכיתה ג' במשך 25 שנה, לא נראה שזה הולך להשתנות בקרוב. הומר הפך לשמן באמת רק פעם אחת, כשניסה לעבור לעבוד מהבית, ואז אשתו התנכרה לו והחיים באופן כללי הפכו לדי מדכאים. מסתבר שלפעמים גם בסדרות אנימציה יש לגרגרנות מחיר.

מוניקה גלר אולי סבלה מעבר של שמנה באופן מורבידי אבל הצליחה לתעל את זה לטובת האכלת אחרים. ג'ואי טריביאני לעומת זאת, אם מישהו עדיין לא הפנים זאת בכל זיליוני השידורים החוזרים – לא. חולק. אוכל. לג'ואי יש אמנם חיבה לא מוסתרת לאוכל איטלקי לגווניו, ולכריכים מושקעים עם כדורי בשר, אבל בוא ונודה בזה – השמנמן בפוטנציה הזה לא בוחל בשום דבר כמעט, בטח שלא ג'אנק פוד. אבל כמו שגילינו, הוא יחמוס גם סתם צנצנות ריבה, וחטיף שנמצא בין כריות הספה זה לגמרי סבבה בשבילו.

ריסים לפי משקל ותוספות שיער באלפי שקלים הם רק חלק מהדברים שאביבית בר זוהר לא יכולה בלעדיהם. נוסף על אהבתה לזכרי אלפא סמכותיים וליהלומים, ישנו גם החיבור העמוק שהיא חשה לשוקולד. ולא סתם שוקולד, אלא ממרח שוקולד השחר, אותו היא נוהגת לחסל בעזרת תחיבת אצבע עמוק לתוך הקופסה, להעביר דו?ך משל היה מדובר בצלחת חומוס וללקק את השלל מאצבעה בתאווה של תינוק שיונק משד אימו. הפרוצדורה מלווה לעיתים בצלילי מציצה מעיקים שנועדו להשאיר את האצבע חפה מכל שארית קקאו, וכמו כן עלולה הבר זוהר להשאיר מאחוריה איזה ריס או צמה שצנחו כמו זלזל על הממרח המתוק. פתאום הבחירה באברום בורג כפרזנטור נשמעת כמו הפתרון היחיד.

יש לא מעט דברים שמירי פסקל אוהבת במיוחד – לרדות בבעלה הצולע, להשפיל את בתה המתבגרת הסתומה, לחלק דוחות חנייה ולשיר יחד עם אחותה שהגיע לביקור מלה-ליי את פזמון הילדות האהוב שלהן "חתולה שחורה ומיוחמת". אבל יותר מכל אוהבת מירי פסקל בגילומו המרהיב של אילן פלד, לאכול משהו קטן. וכשאנחנו אומרים קטן אנחנו מתכוונים לגריל בשרים על האש, שווארמה עסיסית, אפרוחים חיים, סנדוויץ' גנוב מילד רוסי קטן או ממרח דג סול עם ממרח ריבת חלב וקצח. העיקר שזה יהיה עשוי טוב טוב, וכמו שגיל חובב היה אוהב – שיהיה בזה הרבה ח' שאפשר לכחכח בגרון.

סילביה, האמא השתלטנית והוולגרית אפילו יותר מבתה פראני, גיבתה את הבהמיות שלה בזלילה בלתי מרוסנת בסדרה "נני". הקומיק ריליף שסיפקה סילביה היו תמיד בצורת משפטים נטולי טאקט, רמיזות מיניות לגמרי לא במקום, ואינספור עוגות קצפת. רק מאוחר יחסית במהלך הסדרה כאשר השחקנית רנה טיילור השילה קילוגרמים רבים ממשקלה, גם הדמות שלה יישרה קו והפסיקה לנשנש באופן כפייתי את המאכלים העשירים של משפחת שפילד האריסטוקרטית.

להיות שוטר אמריקאי ללא כרס משתפלת ופרופיל שמזכיר לוויתן צעיר זה כמו להיות מתמודד ב"מאסטר שף" בלי ילדות עשוקה או עבר כניצול שואה. כסיטקום לכל המשפחה, "אריזה משפחתית" לא ויתרה על שום קלישאה בהצגת דמותו של קארל, אבי המשפחה האהוב והשמנמן שיש רק דבר אחד שיכול לגרום לו להירגע מנוכחותו של סטיב ארקל. מדובר כמובן בקילו או שניים או עשר של בצק מסוכר, מטוגן עמוק, שוחה ברוטב מתקתק שצבעו זרחני ככל הניתן, מצופה בסוכריות ומגיע כמובן בתוך קופסת קרטון בוהקת בלבן של דאנקן דונאטס. שיהיה בתיאבון.

יש לכם להציע לנו עוד עוד גרגרנים טלוויזיונים? שתפו אותנו בפייסבוק