בסקר מדגמי שבוצע ב-2004, כאשר הסדרה "הבית הלבן" שודרה בארצות הברית בהצלחה גדולה, השיבו 91% מהנסקרים שאם הנשיא הפיקטיבי ג'ד ברטלט היה מתמודד לנשיאות, הם היו בוחרים בו. זה נתון אחד, משעשע, אבל לא מפיל מהכסא ככלות הכל, נדמה שאם בטמן היה רץ לנשיאות, האמריקאים היו בוחרים גם בו. השאלה השנייה שנשאלו הנסקרים היתה האם היו שוקלים לבחור במרטין שין, השחקן אשר גילם את ברטלט בדרמה של ארון סורקין; 27% השיבו שהיו בוחרים בו, 32% לא היו בטוחים, אך נטו לבחור בו. וכאן, עם פוטנציאל של רוב לנשיאות בלי שום גיבוי במציאות, כבר מתגלה משהו מטריד הרבה יותר על המין האנושי.
לא שלא ידענו זאת קודם לכן, אבל בליווי של צוות "עובדה" את הקמפיין של יאיר לפיד לנשיאות ארצות הברית סליחה, לכנסת ה-19, מה שנחשף במיוחד הוא הסיפור על גלגולו של דימוי. יאיר לפיד היה המנחה המכסיף, בעל שרירי הקיבורת המרשימים, גם מתאגרף וגם מסוגל למחות דמעה דמיונית מול אלמנת צה"ל. דייג ויקינגי חסון, אבל רגיש. מתוכנית טלוויזיה, דרך טור בעיתון, עבור בדרמה הפוליטית "חדר מלחמה", מינוס בגרות מלאה, פלוס אולפן שישי והופ לתשעה עשר מנדטים בכנסת. הסימולקרה הושלמה.
הליווי הסימפטי, אוהד בדרך כלל, של בן שני ו"עובדה", את הקמפיין של לפיד, לא מיסמס לחלוטין את הביקורת ההכרחית על הביצה שהתחפשה. היה אפילו קליפ מאש אפ ערוך ומוצלח שריכז את המשפטים החוזרים באותו טון, באותו שכנוע עצמי, באותה אווירת "צץ לי רק עכשיו בראש, בדיוק בשבילכם, ולכן אני משתף" שלפיד מיחזר בכנסים הפוליטיים השונים שערך ברחבי הארץ. ובכל זאת, נשמטו כמה דברים הכרחיים שלו היו מופנים כלפי אדם פחות מעורר תסמונת שטוקהולם, היו עולים. מה למשל? למשל העובדה שלאחר היוודע תוצאות הבחירות אומר לפיד בכנות "לא חשבתי שזה יהיה 19, חשבתי שזה יהיה גג 18, 18 וחצי". חמוד. וצנוע. ואיזה חיוך, אמא'לה, איזה חיוך. לא עוברת דקה, וחותכים אל אחד ממסעות הדרכים ההאנטר תומפסוניים מטעם עצמם שיאיר מנהל ברחבי הארץ. וכשלפיד מבקש להתנבא, הוא אומר באסרטיביות כובשת "אנחנו נעשה מספר דו ספרתי מפתיע של מנדטים, כתבתי את המספר 22 במעטפה חתומה". רגע יאיר, איזה משניהם הוא הנכון? שניהם נכונים כמובן. כי יאיר לפיד הוא המקבילה הפוליטית לחתול של שרדינגר הוא איתך והוא במקום אחר, הוא קובע עובדה והוא קובע עובדה סותרת לחלוטין, הוא שלך והוא של עצמו. אבל בעיקר של עצמו.
"עובדה" ליוו פוליטיקאי בהתהוות, לא לעיתים קרובות יוצא לצופים לראות מקרוב תופעה כזו. מה שניכר שקורה בתהליך כזה זה שהקלישאה הרוחניקית "מחשבה יוצרת מציאות", היא מה שמצליח להוביל אדם מכסא של איש טלוויזיה אל כסא של פוליטיקאי. בעצם מה שעובד עבור מנחה עובד גם עבור פוליטיקאי; המחקרים באשר לאחוזי בחירה גורפים יותר של פוליטיקאים בעלי בלורית שיער מלאה לעומת כאלו שאיבדו את שיערם הם לא חדשים, גם מנחי טוק שואו קלאסיים הם בעלי שיער מרשים. ככל ש"המצב" שם הקוד לחיים הלא פשוטים במדינה הלא פשוטה הופך ליותר מייאש, הגישה בקרב האזרחים מתפצלת לרע והמוכר לעומת הלא ברור והחדש. ובסופו של עניין זהו מאבק של דימויים מצע פוליטי זה נחמד, אבל כבר הוכחנו שלא צריך מצע כדי להיות ראש ממשלה.
אז העיקר הוא הדימוי, והוא לא מאוד שונה ממילוי כרטיס באתר הכרויות שיהיה חזק, אינטליגנטי, שיהיה כריזמטי, שיהיה סמכותי. ושיהיה גבר. כי במלחמת הדימויים, אין לנו מספיק דמויות נשיות שיסללו את הדרך להטמעה של הרעיון. גם בשביל לבחור בברק אובמה, נדרשה ארצות הברית לעשרות סרטי מדע בדיוני מקדימי מציאות בהם הנשיא היה שחור. והעין התרגלה. ואם בדימויים וביצירתם עסקינן - אפשר היה ב"עובדה" ממש לראות איך לפיד התאהב בדימוי הישן-חדש של עצמו, ישן כי בעצם נדמה שלפיד מאז ומעולם התנהל כאילו תסריטאי אמריקאי כותב לו את המחשבות, חדש כי עכשיו ברור שהתסריטאי הזה הוא ארון סורקין. ואנחנו? אנחנו הקהל הזה שלא מצליח להבדיל בין הדמות של ג'ד ברטלט ובין השחקן שמגלם אותו.
מה אתם חשבתם על הליווי של "עובדה" את יאיר לפיד? ספרו לנו בפייסבוק