הקלישאה אודות תוכניות ריאליטי גורסת כי מדובר בזירת הגלדיאטורים המודרנית המקום בו אנשים פשוטים שופכים את הקרביים להנאת ההמונים, בלי יותר מדי התחשבות במגבלות אתיות ומוסריות. אבל בשנים האחרונות עולה גל חדש בז'אנר, בדמות שרשרת של פורמטים מצליחים מאוד ששמים את הסוגיות הבוערות של ימינו במרכז. מאחורי המהפך הזה עומד בראש ובראשונה איש אחד, סטיבן למברט שמו, שחברת ההפקה העצמאית שלו אחראית לפורמטים של "המתחזים" ששודרה בערוץ 8, "המיליונר הסודי" שנרכשה להפקה בישראל על ידי ערוץ 10, "אמא מחליפה" שגרסה ישראלית שלה עלתה בקשת וגם "בוס בהסוואה" המדוברת, שגרסתה המקומית תעלה הערב ב-21:00 ברשת. מי שצפה בתוכניות של למברט, שנחשב לאחד ממפיקי הטלוויזיה המשפיעים בעולם כיום, יכול לזהות בקלות את המכנה המשותף מחויבות עמוקה לשימוש בפורמטים שמזוהים עם עולם הריאליטי, לצורך העברת מסרים חברתיים וביקורתיים.
"זה נכון", מודה למברט, "אבל לא הייתי קורא לזה 'מחויבות'. זה פשוט מה שמעניין אותי. אחרי שעבדתי 16 שנים בבי.בי.סי. ולאחר מכן בחברות נוספות, כשפתחתי ב-2008 חברה משלי הבנתי שאני רוצה למצוא דרך לעשות תוכניות טלוויזיה שמשקפות את האופן שבו אנחנו חיים את חיינו היום, ואני מנסה להשיא את זה עם המציאות המסחרית של הטלוויזיה בת ימינו. הבנתי שאם אני רוצה שהחברה תתפקד כעסק אני מוכרח למצוא דרך להפוך את סרטי התעודה שלי לפורמטים שאפשר למכור ושאפשר לייצר מהם פרקים רבים וגרסאות רבות. חיפשתי רעיונות שיבטיחו התחלה אמצע וסוף, מה שקשה למצוא בדוקומנטרי, שיהיו מפורמטים אבל ילכדו את הרוח הספונטנית והמפתיעה של סרט תיעודי. אני גם לא מכנה את התוכניות הללו 'ריאליטי' - אני נוטה לחשוב עליהן כפורמטים דוקומנטריים".
אתה מרגיש שהמאמץ לעסוק בתכנים חברתיים מתנגש עם הצרכים של הטלוויזיה המסחרית?
"הוא לא מתנגש, פשוט קשה למצוא רעיונות טובים. אנשים מדברים על הדיכוטומיה שבין עשייה דוקומנטרית רצינית לבין מוצרים פופולריים כאילו דוקומנטרי רציני זה עסק שקשה לייצר ומוצרים פופולריים מאוד קל. אחרי שהתנסיתי בשני הדברים האלה, אני חושב שליצור מוצר פופולרי זה הרבה יותר קשה. כשאתה יוצר דוקומנטרי, אם הבנת במה אתה רוצה לעסוק, התהליך הוא יחסית פשוט אתה מוצא אנשים, מדבר איתם, מרכיב מזה סרט וזהו זה, אתה ממשיך לפרויקט הבא. כמובן שיש כאלה שעושים את זה טוב יותר מאחרים, אבל קשה בהרבה לשבת ולחשוב איך אתה מביא רעיון שאפשר להפיק מתוכו מאות פרקים, שיגיד משהו על העולם ושיבדר את האנשים בבית שוב ושוב".
הפורמט של "בוס בהסוואה" הוא דוגמה מצויינת למורכבות שלמברט מתמודד איתה. הקונספט הבסיסי של התוכנית בוס גדול מעמיד פני אדם פשוט שבא ללמוד את רזי המקצוע של אחד העובדים הזוטרים בחברה שלו, ולבסוף נחשף ומעניק תמיכה כספית לעובד אמנם מבריק, אבל מבחינה הפקתית הוא מערים קשיים ממשיים. "אנחנו משקיעים הרבה מאוד בכך שהעובדים שמשתתפים לא יזהו שזאת התוכנית שלנו", למברט מספר. "למשל, יש לנו 'מנחה' שנמצאת איתנו על הסט ומספרת לאנשים שזו בכלל תוכנית שבה נבחנת השאלה האם למישהו מגיע לקבל כסף על מנת לפתוח עסק משלו, והם צריכים לבחון אותו. המנחה שואלת על הנושא הזה שאלות לפני המפגש עם הבוס ואחרי המפגש עם הבוס, והכל מצולם, כך שאנשים משתכנעים. לפעמים אנחנו אפילו שולחים שני 'מתחרים' להתמודד זה נגד זה אחד מהם הוא הבוס והשני הוא סתם פיתיון שיסיח את דעתם של העובדים. אנחנו טובים מאוד בליצור את ההסתרה הזאת. זה לא אומר שמדי פעם אנשים לא עולים עלינו אבל אם אחת לחמש תוכניות אחד המשתתפים קולט אותנו, זה לא נורא, כי בכל תוכנית הבוס פוגש מספר עובדים".
היו מצבים שבהם בוס סירב להמשיך להשתתף בתוכנית?
"היו בוסים שאיימו לפרוש באמצע אבל עד כה תמיד שכנענו אותם להמשיך. הבוסים שכבר הסכימו להשתתף בתוכנית תמיד סיימו אותה. לפעמים הם מתלוננים ואומרים 'לא תיארתי לי שזאת תהיה כזאת סיטואציה'. אבל בסך הכל, הרוב המכריע יוצא מהתוכנית בתחושה שהוא עבר חוויה טובה".
למברט, 53, נשוי ואב לשניים, הוא כאמור בוגר המחלקה הדוקומנטרית של הבי.בי.סי ("ארגון גדול מדי לטובתו שלו", כהגדרתו), שם יצר ופיקח לאורך השנים על עשרות סרטים וסדרות. הוא מודה שהרגישות החברתית שלו קשורה בין היתר ללאום שלו ולהתבוננות בחברה המעמדית המובהקת בבריטניה, אולם כשיצר בעצמו גרסאות אמריקאיות לכמה מהסדרות שלו, גילה שתהליך ההתאמה קשה פחות משניתן היה לתאר. "הרעיון המהותי נשאר זהה, וההבדל הוא סגנוני. האמריקאים זקוקים לפרקים קצרים יותר, וליותר מוזיקה. אבל גם בגרסה האמריקאית של 'בוס בהסוואה' הסיפור הוא הפער בין הרוב הגדול בחברה לבין האחוז האחד. אנשים יכולים לטעון שהיא מחמיאה מדי לאחוז האחד, אבל היא שורדת ברשת שידור גדולה, CBS, ועדיין מזכירה לאמריקאים את הפערים הגדולים בצורות החיים של אנשים שונים במדינה שלהם".
אתה חושב שהתוכניות האלה יכולות להשפיע ולגרום לשינוי חברתי?
"אפשר להסתכל על זה משני כיוונים: או שלהכל יש השפעה, או שלשום דבר אין השפעה. אני חושב שכל סיפור שמספרים לך יכול להשפיע על האופן שבו אתה רואה את העולם. אני לא בא לטעון שהסיפורים שלי שינו את חייהם של צופים, אבל אני מאמין שהיתה להם תרומה לתרבות. מעבר לזה, כשאנחנו חוזרים ופוגשים את האנשים שהשתתפו בתוכניות בסוף העונה, אנחנו מגלים לעיתים קרובות שלהשתתפות שלהם בתוכנית היתה השפעה מכרעת על החיים שלהם".
יש לך דוגמה?
"למשל אחד מהבוסים, שהגיע מרקע קשה והפך למנהל של חברה מאוד גדולה, סיפר לי איך תמיד חשב שצריך ללבוש חליפה בכל מצב ולכל מקום אבל מאז ההשתתפות שלו בתוכנית הוא לא לבש חליפה פעם אחת. אפילו לחתונה של חברים הוא לא היה מוכן ללבוש חליפה. זאת כמובן רק דוגמה קטנה לאופן שבו האיש השתנה הוא מקדיש הרבה יותר זמן לתקשורת עם העובדים שלו. מאוד פשוט לבוסים להניח מראש שהכי חשוב לשבת בחדר, להסתכל על מספרים ולקבל החלטות, אבל התוכנית מראה את החשיבות של התקשורת עם העובד. הרגע המרגש ביותר בתוכנית, כשהבוסים נחשפים בסוף, לא מרגש בגלל מה שהבוסים נותנים לעובדים שפגשו, אלא משום שהאנשים האלה מרגישים לראשונה שהאדם שיש לו כוח עצום על חייהם מקשיב להם ומביע את הערכתו. על זה הם אומרים 'תודה'. מעבר לזה, הבוסים מכניסים שינויים מערכתיים מהותיים לעבודה של החברה שלהם. מן הסתם קשה להציג את זה בטלוויזיה, כי אנחנו מוכרחים לסיים את צילומי התוכנית יום אחרי שהבוס נחשף, אבל הרעיון הוא שהבוס יכול להכניס את השינויים הללו מאוחר יותר. היו לנו מקרים רבים של בוסים שפתחו מסלולים של הכשרה וחינוך עבור עובדים, כאלה ששינו את תנאי הפנסיה שלהם, שפתחו קרנות מיוחדות למקרים של אסונות אישיים בחיי עובדים ואפילו כאלה שהעניקו העלאה רוחבית בשכר. אז אני כן יודע בביטחון שלא רק בודדים, אלא מאות עובדים הושפעו לטובה באופן ישיר מהתוכנית".
הראיון עם למברט נערך לפני מספר חודשים במהלך ביקורו בישראל, במסגרת כנס לחדשנות בטלוויזיה של קשת. "זה מאוד מרגש", הוא אומר, "כי מגיעים המון רעיונות חדשים ומסעירים מכיוונכם. יש תחושה שישראל הופכת יותר ויותר בטוחה בעצמה בתחום הטלוויזיה ואני מקווה שיהיו יותר ויותר חילופי רעיונות ופורמטים בינה לבין העולם". לדבריו, הוא סייע בייעוץ לגרסה הישראלית של "בוס בהסוואה" אך השתדל שלא להתערב יותר מדי. בעבר נהנה מאוד מצפייה בגרסה הישראלית של "אמא מחליפה", משום ש"התוכנית עוסקת בהתנגשות תרבויות, ובישראל יש לא מעט תרבויות שמתנגשות".
לפני הרבה שנים ביימת סרט תיעודי על האינתיפדה הראשונה. בתור אדם עם רגישות חברתית, אתה מרגיש שהחברה הישראלית השתנתה מאז?
"זאת שאלה גדולה. אני באמת לא יודע אם יש לי משהו חדש להוסיף וזה גם מדכא מדי, כי ההתנחלויות בגדה המערבית גדלו מאוד מאז שעשיתי את הסרט, ורעיון הפינוי שלהן הולך ונעשה פחות ופחות סביר".
ההצלחה של למברט אמנם הפכה אותו למפיק מוביל ומבוקש, אבל משום מה לא עוררה גל גדול מדי של חקיינים. האם ייתכן בכלל מצב שבו הריאליטי החברתי יחליף את "אמריקן איידול" ו"דה וויס" האקספיסטיות, ויכבוש לחלוטין את התעשייה? "רק אם תמצא דרך לעשות תוכניות באופן כזה שימשוך קהל. יש רעיונות רבים לתוכנית שיכולות לתאר את חיינו אבל לא יצפו בהן, והרשתות לא יעניקו להן תקציב. אני אשמח להמשיך למצוא עוד רעיונות פופולריים שמאירים בזרקור את חיינו בהווה, זו השאיפה שלנו, אבל זה באמת אף פעם לא קל".
יש לך כבר רעיונות לתוכניות נוספות?
"אני לא יכול להרחיב בנושא. אני כן יכול לומר שהתוכניות המצליחות ביותר בטלוויזיה כיום הן כאלה שבהן התוצאה אינה מוכרעת מראש, הקהל צופה ומרגיש שהוא יכול להשפיע. הדרך שבה הם יכולים להשפיע כרגע, ב'איידול' או ב'רוקדים עם כוכבים', היא הדחה. אנשים בבירור אוהבים את זה. אבל אני חושב שתוך חמש שנים הקהל יוכל להשפיע על תוכנית בעוד מגוון דרכים. זה אחד מהדברים שמעניינים אותי למצוא תוכנית שמאפשרת לקהל להיות מעורב בדרכים חדשות במתרחש. אני חושב שעוד כמה שנים נסתכל אחורה ונגיד 'זוכרים את הימים שבהם כל מה שיכולנו לעשות זה להדיח?'".
מחכים ל"בוס בהסוואה"? דברו על זה בפייסבוק