ההיסטוריה, כבר אמרו, היא זקנה שקרנית, והאופן שבו התקבלה תחייתה של קרח תשע בקרב הציבור הרחב הוא דוגמה מצויינת: בקהל של מועדון הבארבי אתמול, רגע לפני הקאמבק המצופה, ניתן היה לשמוע דיבורים עורגים על הימים שבהם רוק היה רוק, על תור הזהב של המוזיקה הישראלית ועל הניינטיז המופלאות בהן להקה מעולה היתה יכולה גם להצליח. אולי כדאי להעמיד כמה דברים על דיוקם: קרח תשע לא שייכת ולא השתייכה מעולם לתור הזהב של הרוק הישראלי - האלבום הראשון שלהם יצא ב-1997, בערך שנתיים אחרי הדעיכה של גל הרוק הגדול. בזמן אמת, היא לא נחשבה ללהקת רוק ישראלית מן המניין אלא לילדה חורגת שמנסה להידמות יותר לסוויד ופחות לחמי רודנר. ולמען האמת, היא גם לא ממש הצליחה. הקהל שלה אולי נחשב גדול בסטנדרטים של ימינו, אבל נכון לאז היא היתה הבטחה שהכזיבה במונחים מסחריים, ונקטלה, לא פחות, על ידי המבקרים שהחזיקו מהקינדרלעך גרסת קריוקי מתאמצת של בריטפופ.
אבל הזיכרון ההיסטורי המעוות של קרח תשע מעיד על דבר מה מהותי שקרה בזמן שחלף מאז ההתפיידות השקטה של ההרכב, לפני 13 שנה. קודם כל, הקהל שהתרגל להרכבים מקומיים דוברי אנגלית, התרכך מאוד כלפי הרעיון של להקה שנשמעת קצת חו"ל - אולי כי הרוק על נגזרותיו ויתר גם ככה על האספירציות לכבוש את המיינסטרים הישראלי. שנית, ממרחק הזמן ובמנותק מהתדמית הגלאמית שעוררה אנטגוניזם, נעשה קל יותר לזהות חטיבה של שירים מצויינים בתוך הדיסקוגרפיה של ההרכב. ולא פחות חשוב מאלה סולן ההרכב נעם רותם יצא לקריירת סולו שקירבה אותו, ואת הבק-קטלוג שלו, להרבה אוזניים חדשות.
כך יוצא שקרח תשע היא להקה שהרבה יותר אנשים מצפים לאיחוד שלה משהצטערו על פירוקה. והאמת, לא בטוח שזה דבר רע: ההרכב שעלה אתמול על במת הבארבי הוכיח במהירות וביעילות שיש לו הרבה מאוד מה להציע, בלי שום קשר לנוסטלגיה. רותם, אוהד קוסקי, רועי הדס ואורי מייזלמן ביחד עם הקלידנית חגית מרום - נשמעו כמו להקה מגובשת עם סאונד מובחן, ואיכשהו, אפילו בלי להתרחק בצורה פראית מהעיבודים הישנים של השירים, גם הצליחו להבדיל את עצמם מהר מאוד מהצעירים שהיו. הקול של רותם, שבימי קרח תשע היה גבוה ואוורירי, הפך לבס דומיננטי, ויחד איתו צעד ההרכב כולו כמה טונים למטה, גם במובן הרגשי: פחות אוויר בעיבודים, יותר גיטרות דחוסות; פחות פאתוס, יותר כאסח; פחות גלאם, יותר רוק.
כמה מהשירים היותר סווידיים של ההרכב נניח, "סרטים" קצת הפסידו מאובדן הפאתוס הזה ומשהו מתשוקת הנעורים אבד להם; אבל לאורך רוב הערב, החליפה הצלילית החדשה לא רק הלמה מאוד את השירים, אלא גם התגבשה לשואו פצצתי לגמרי. שירים כמו "הכל זה פופ", "אחד מהטובים" ו"טוב ביחד" קיבלו איזה שפיץ רוקיסטי שהדביק אותם ואולי אפילו חסר להם בגרסאות המקור. מעבר לזה, הבחירה להסתפק בהופעה קצרה יחסית השאירה את הקהל רק עם השירים המצויינים של ההרכב "יצורים", "שינויים", "יום חופש", "סליחה שניצחנו" וכמובן "החברה שלי לשעבר" הנצחי. והיי, מוכרחים להודות שבשני האלבומים של ההרכב יש בעצם חומר לאלבום מעולה אחד בלבד, אלבום שמורכב בדיוק מהשירים שקיבלנו על הבמה.
התוצאה של הבחירות החכמות הללו היא שאפילו האירוח הספונטני של אסף אמדורסקי (נחשו באיזה שיר) לא הצליח להסית את הפוקוס מהעוצמה האמנותית של החיבור המחודש בין החברים הוותיקים, שהגיע לקליימקס אדיר ומתבקש עם "איתו לנצח" בהדרן האחרון שיר שהרים, כצפוי, את הבארבי באוויר. קרח תשע של 2013 בוגרים יותר וראוותניים פחות, אבל הם עדיין מפוצצים באנרגיה ושמחים ממש כמו פעם. וצריך גם לומר שעם כל האהבה לקריירת הסולו המרשימה של רותם, קצת התגעגענו לשמוע אותו שר שירים מעט יותר שמחים. מי שרוצה לתפוס את ההרכב בגלגול הנוכחי בהופעה יכול עדיין לעשות את זה בזאפה ב-3 באפריל, ואולי תהיינה עוד הופעות בהמשך; אבל האמת היא שמתחשק לבקש יותר מזה. משאלות מהסוג שתקראו כאן עוד רגע נוטות להתגשם ולאכזב את המבקש, ובכל זאת, הנה זה בא: יש מצב שרותם, קוסקי, הדס ומייזלמן צריכים להקליט אלבום חדש.
