המועמד המוביל לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי השנה הוא "Searching For Sugar Man". "הדוקו המוזיקלי הכי טוב שראיתי" הוא משפט שכל מי שברשימת החברים שלו נמצאים יותר משני מוזיקאים בוודאי נתקל בו. ההייפ מסביב לסרט מתייחס בעיקר לסיפור שהוא מספר, על רודריגז - מוזיקאי אמריקאי ממוצא לטיני שהוציא בתחילת שנות השבעים שני אלבומי פולק-רוק שלא הותירו שום רושם על מצעדי המכירות, ונעלמו יחד איתו, לכאורה. עותק בודד שהגיע לדרום אפריקה בשיא האפרטהייד שוכפל פיראטית במאות עותקים ותוך שנים ספורות הפך רודריגז, בדרום אפריקה, לאייקון מוזיקלי-מחאתי גדול יותר מדילן, כולל מיתוסים על התאבדות במהלך הופעה, והשפעה בדמות גל של להקות מחאה לבנות נגד מדיניות הפרדת הגזע. כל אותו זמן רודריגז עצמו המשיך בחייו כפועל בניין קשה יום במישיגן, בלי שיהיה לו מושג שהוא כוכב ענק בצד השני של העולם.
אני מנסה לחשוב על סרטי דוקו מוזיקה שיצרו בעבר דיבור נלהב כמו הסרט הזה. סרטים כמו אלה על דניאל ג'ונסטון, אנוויל, "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", "הוואלס האחרון". כמוזיקאי, כל אחד כזה השאיר אותי עם תמונות וקולות של הופעות, שירים, כלי נגינה והוויה יצירתית. בדרך כלל, באופן בלתי נמנע, גם עם רצון להרים גיטרה ולנגן קצת. האמת? עם כל ההייפ, "Searching For Sugar Man" לא ממש הפך את עולמי כמוזיקאי. לא מצאתי אותו מעורר השראה באופן מיוחד, ויותר מכל דבר אחר הוא היה מדכדך.
כן, כן - סרט ממש טוב. עשוי לתפארת. יפה נורא. אין ספק. מדהים הסיפור הזה על רודריגז והקריירה האבודה שלו בזמן שבצד השני של העולם הוא היה גדול יותר מהרולינג סטונס. קטע פסיכי. אבל כדוקו מוזיקה? אני לא לגמרי בטוח שהוא אפילו עונה להגדרה. אפשר לטעון שבמרכזו של סרט תעודה מוזיקלי צריכים להימצא לפחות אחד משניים - האמן או המוזיקה, גם אם אנחנו מקבלים אותם מנקודת המבט של הקהל/מעריצים שלהם. ב"Searching For Sugar Man" למעריצים יש תפקיד מרכזי, אבל בסופו של דבר הסיפור של רודריגז משמש כפלטפורמה לתיאור דינמיקות חברתיות ופולחן מוות בכלל ובמשטר טוטליטרי בפרט, כמו גם את הציניות של תעשיית המוזיקה - ומשאיר את המוזיקאי עצמו ואת היצירה שלו כשחקני משנה.
כן, זה סרט שהמעריצים במרכזו. אבל המסקנה העיקרית, ככל שהוא מתקדם, היא שמעריצים - גם כישות קולקטיבית וגם כאינדיבידואלים שחבים למושאי הערצתם כל כך הרבה מעושרם ואושרם הרוחני - הם חראות. אם למישהו יש ספקות, הסרט הזה מסיר אותם - מעריצים מעדיפים את הטאלנטים שלהם מתים, ואם אפשר, כמו במקרה של רודריגז, הם יהרגו אותם ללא ידיעתם. האבחנות האלו נגזרות מהסרט באופן טבעי, ולכאורה יוצריו לא נוקטים עמדה - כצופה אתה מקבל את ההרגשה שמוגש לך באופן הכי בלתי אמצעי סיפור פנטסטי שכולל המון רבדים היסטוריים, חברתיים, תרבותיים ופוליטיים, ואתה מוזמן לגזור מהם את המסקנות והאבחנות בלי שמישהו בגוף הסרט ינסח אותן עבורך. זה יפה ורגיש, רק שכמעט מהדקה הראשונה יש הרגשה לא נוחה של חוסר סבירות מעל הנרטיב האטרקטיבי והפתוח לפרשנות. חלק מרכזי במהות הסיפור של רודריגז הוא המחסור שהיה באינפורמציה עליו, חור שממנו צמח בדרום אפריקה המיתוס. בסופו של הסרט אתה אמור לצאת עם כל התשובות לשאלות הרבות שמעוררת הסיטואציה המשונה של פועל תחזוקת בניינים בדטרויט שלא מודע לכוכבות שלו בדרום אפריקה, אבל בפועל נשארים בורות עצומים בסיפור, ולא בכדי.
היוצרים בחרו להעלים עובדות משמעותיות ביותר כדי לא ללכלך את הסיפור: ההצלחה היחסית של רודריגז לאורך השנים באוסטרליה ובניו זילנד, שכללה גם כמה גיחות לטורים בשנות השבעים והשמונים; הדפסות מחודשות בניינטיז של אלבומיו באנגליה ובעוד ארצות; אפילו הקלטה ושחרור של אלבומי הופעה מעבר לשניים שעל פי הסרט היו היחידים שהקליט. בסופו של הסרט אתה מקבל את ההרגשה שיותר מכל דבר אחר, הבמאי- מאליק בנג'לול היה מאוהב בסיפור עצמו, שלא באמת שייך לו בשום צורה או אופן, אלא פשוט היה הסיפור הטוב ביותר בנמצא כדי לעשות ממנו סרט דוקומנטרי. נקודת המבט שלו חיצונית לחלוטין, לא שופטת אבל גם לא מזדהה, ובסופו של דבר חסרה את המרכיב הקריטי ביותר לסרט דוקו מוזיקלי מעולה באמת: נשמה.
מה חשבתם על "Searching For Sugar Man"? ספרו לנו בפייסבוק