סוף השבוע הראשון של פסטיבל ברלין כבר מאחורינו, ואלה היו יומיים וחצי עמוסים פתיתי שלג והתרחשויות קולנועיות. בין אלה, אפשר היה למצוא לא מעט נקודות ישראליות. בראשן עמדה הקרנת הבכורה האירופאית של "רוק בקסבה", המוצג בפנורמה, החשובה מבין המסגרות המשניות באירוע.
את הסרט ביים יריב הורוביץ, שקנה לו עצמו שם בתעשיות הפרסומות, הווידאו-קליפים והטלוויזיה, וכאן עובר לראשונה לעשייה עלילתית ארוכה. עבודת הביכורים שלו מבוססת על חוויותיו כחייל באינתיפאדה הראשונה, ומתארת את שגרת יומם של חיילים המשרתים בשכם. על התוצאה כבר כתבנו בקצרה לאחר הקרנת הבכורה הישראלית שלה במסגרת פסטיבל ירושלים, ובעוד כשבוע וחצי היא תזכה להפצה מסחרית רחבה בארץ, כך שאין טעם להרחיב עליה את הדיבור כרגע.
עם זאת, יש לומר כי לאחר שהדור הקודם של היוצרים המקומיים סיים להתמודד עם הטראומות שלו משדה הקרב של מלחמת לבנון הראשונה, ב"רוק בקסבה" נפתח פרק חדש בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי: לראשונה, מי שהיו חיילים בשנות השמונים ועתה הפכו לבמאים, מתחילים להביא אל הבד את מה שהם חוו באינתיפאדה. לפיכך, הסרט של הורוביץ הוא בוודאות ציון דרך. נוסף לכך, אפשר לזקוף לזכותו גם את האינטנסיביות שלו, אם כי לדעתי הוא היה יכול וצריך להיות אינטנסיבי יותר, את העובדה שאינו מתלהם ובעיקר את תצוגות המשחק המשובחות שלו. זאת, הודות לצוות צעיר ומשובח, בו בולטים יותם ישי, אנחל בונני ובעיקר יון תומרקין, שמשכיל לגלם היטב בפניו האמביוולנטיות את הדילמות שמולן ניצבים החיילים.
"רוק בקסבה", אם כך, הוא סרט מסקרן ובעל ערך, ובהתאם לזאת גם הקהל האירופאי גילה בו עניין ולא היסס להפנות שאלות ליוצריו ולשחקניו בתום ההקרנה. בתגובה לתהיית הצופים מה הוביל אותו לעשייתו, אמר הורביץ כי "באתי ממשפחת שמאל קיצוני ובזמן שירות החובה שלי, בכל פעם שחזרתי הביתה מהשטחים, אמא שלי היתה אומרת 'איזה חיות אתם'. לא יכולתי לקבל את זה, ואמרתי לה 'אמא, יום אחד אראה לך איך זה נראה גם מהצד של החיילים'. יש כאלה שחושבים שבאמת הצלחתי להראות גם את הצד שלנו, יש כאלה שחושבים שהתוצאה דווקא פרו-פלסטינית, אבל העיקר שהיא מעוררת דיון. אני גם שמח על העובדה שצילמנו אותה בערים ערביות, בהשתתפות צוות ערבי, וכך הראינו שאפשר לעבוד יחד".
הורוביץ גם נשאל, ככל הנראה על ידי ישראלי השוהה בגרמניה, על פרט טריוויה מאחורי הסרט: אחת מנשות הצוות היתה דפני ליף, שעבדה בו בימים שעוד היתה ידועה כבוגרת טרייה של החוג לקולנוע ולא כפעילה חברתית. "דפני היתה העוזרת שלי", סיפר הבמאי, "ועשתה עבודה נהדרת, אם כי מובן שלאור התקציב הנמוך, לא תוגמלה עליה יותר מדי. ואז, אחרי שהצילומים כבר הסתיימו, היא התקשרה יום אחד ואמרה לי -'אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני הולכת לשים אוהל בשדרה. בתגובה, אמרתי לה 'מה, מה את עושה?!'. אחרי זה היא התקשרה מהשדרה ושאלה אותי 'תגיד, אתה יודע איך מרכיבים אוהל?' אז באתי ועזרתי לה להרכיב אותו. משם והלאה, זה הלך והתפתח לאחד הרגעים הכי מדהימים בהיסטוריה של המדינה שלנו'.
נוסף להורוביץ, גם צוות השחקנים תוחקר בידי הקהל, ומבין המשיבים בלט בעיקר תומרקין. התגלה כי בחיים, כמו בסרט, הוא ניחן בתבונה, שקט נפשי, כריזמה וקסם אישי, וכן באנגלית מושלמת במה שנשמע כמו מבטא אמריקאי טבעי. בתגובה לשאלה כיצד הוא חווה את העבודה על "רוק בקסבה", ענה כי "כולנו נרגשים, כי זה הסרט הראשון של רובנו, וזה נושא חם שחשוב לנו. בזמן שעשינו את הסרט, הייתי בעצמי חייל, אם כי בדובר צה"ל ולא בקרבי. היה לי חשוב להציג מה שקורה לחברים שלי, כי הדמות שאני מגלם, היא בעצם בדיוק כמו החברים שלי ובעצם גם היתה יכולה להיות אני ילד מתל אביב שנשלח לשדה הקרב, ולא יודע מה לעשות; ילד שאומן לקרב, אבל נדרש להתמודד מול אוכלוסייה אזרחית, עם כל הקשיים שבדבר. נוסף לכך, אני מגיע מיפו, חלק של תל אביב שבו חיים זה בצד זה יהודים וערבים, ולכן היה לי חשוב להשתתף בפרויקט שמראה גם את הצד האחר, ואני אכן מקווה שעשינו זאת ושעשינו זאת בצורה ראויה".
מונולוג זה של תומרקין, כמו גם דבריו של הורוביץ, שבו את לבם של לפחות חלק מן הקהל. אחת היושבות, לדוגמה, קמה וצעקה להם "חבל שאתם לא ראשי ממשלת ישראל!". לו רק היתה יודעת כי כוכב קולנוע לשעבר עומד להתמנות בקרוב למשרת שר בכיר בארץ הקדוש, אולי היתה אופטימית יותר. כך או כך, יהיה מעניין לעקוב בקרוב אחר המשך קורותיו של "רוק בקסבה", ולראות האם ימנף את השתתפותו בפסטיבל ברלין כדי להגיע לאירועים נוספים ולזכות בעוד חוזי הפצה ברחבי העולם.
"מדינה 194": הטריילר
מובן שהסכסוך גדול מכדי להספיק לסרט אחד בלבד, כך שכבר בסוף השבוע אפשר היה לראות בפסטיבל עוד יצירה בנושא. הפעם מדובר ב"מדינה 194", סרטו הישראלי-אמריקאי של דן סיטון, שהצליח להשיג גישה חופשית לגמרי למהלך יומו של ראש ממשלת פלסטין סלאם פיאד, וניצל זאת כדי לעקוב אחר מלחמתו למען מדינה עצמאית.
כפי שהבמאי עצמו הודה למעשה בשיחה לאחר ההקרנה, מדובר במסמך מגמתי במכוון. בסיומו גם מופיעה הכתובית "חייבים לפעול עכשיו", ומבהירה עוד יותר כי זהו סרט שנועד להפעיל לחץ בכיוון מסוים. בהקשר זה, סיפרה מפיקתו האמריקאית כי הוא יופץ בקרוב בארצות הברית, בתקווה שימריץ את הקהל להמריץ באובמה לקדם את התהליך המדיני. בהתאם לכך, נראה ש"מדינה 194" נועד בעיקר לציבור בינלאומי ולכל מי שאינו יודע כמעט דבר על הסכסוך. לכן הוא פשטני ביותר ושוב ושוב מתמקד בהסברה מפורטת של העובדות הבסיסיות ביותר לגבי המצב במזרח התיכון. יאנקי בור ועם הארץ אולי ימצא בו עניין. צופה ישראלי, כזה שכבר מכיר את החומר, לא יגלה בו חידושים.
"Lovelace": קטע מהסרט
למידת הסקסיות של הכיבוש בעיני פסטיבלים אירופאיים יכולה להשתוות רק זו של פורנו. בהתאם לכך, הוצגו באירוע הברלינאי כמה סרטים שנוגעים בסוגיה זו, ובהן שתי יצירות אינדי אמריקאיות בהפקה ישראלית.
הראשונה היא "Lovelace", שהפיקו אבי לרנר, דני דימברוט ובועז דווידזון וביימו הצמד האמריקאי המהולל רוב אפשטיין וג'רי פרידמן. כפי שרומז שמו, הוא עוסק בלינדה לאבלייס, מי שכיכבה ב"גרון עמוק" המהפכני משנות השבעים, וכפי שהצהירו היוצרים במסיבת העיתונאים לאחר ההקרנה, זהו סרט פמיניסטי מובהק המתאר כיצד היא דוכאה בידי החברה הגברית.
הבעיה היא שצמד הבמאים עושים זאת בצורה שטחית, שלא ממש מצליחה להעניק עומק לדמות הראשית, ובמהרה גם מתנתקת מן הקונטקסט החברתי-היסטורי המהותי שבו מתרחשת העלילה. לכן, אף שמדובר בדרמה ביוגרפית, במהרה כבר נדמה כי זה סיפור שיכול היה לקרות לכל אחת בכל תקופה, ולכן אין חשיבות לכך שהגיבורה היא דווקא לאבלייס וניטל גם העוקץ מכל העסק. אך גם אם אין מדובר ביצירה מוצלחת או משמעותית במיוחד, הצפייה בה קולחת בזכות הבימוי הקורקטי, התסריט הרהוט ועבודות המשחק המעולות. הטובה מכולן שייכת לאמנדה סייפריד בתפקיד הראשי, ובצדה בולטת גם שרון סטון, שבהופעתה כאמה של הגיבורה נראית מבוגרת מתמיד, וכבר ממש קשה לזהותה.
"Don John's Addiction": דיווח מהקרנת הסרט בסאנדנס
עיסוק עכשווי יותר בנושא אפשר היה למצוא ב"Don John's Addiction", הסרט הראשון שביים ג'וזף גורדון לוויט. הכוכב המשגשג שב לשתף פעולה עם המפיק הישראלי-אמריקאי רם ברגמן, שאיתו עבד ב"לופר", וגם מנסה לאמץ את סגנון הבימוי הקצבי של אותו להיט פעולה/מדע בדיוני. זאת, כדי לתאר מה עובר על צעיר אמריקאי, אותו הוא מגלם בעצמו, שיכול להשיג כל בחורה, אבל בסוף הלילה תמיד משתוקק לחזור למחשב ולספק את עצמו מינית מול אתרי פורנו.
העלילה הזאת נשמעת כמו קו פרשת המים שבו גורדון-לוויט נפרע סופית מתדמית הילדון החמוד. הרושם הפרובוקטיבי גם התחזק בשעה שבמסיבת העיתונאים הרשמית של הסרט סיפר כי הוא כולל סצינות מיניות שייאלץ לצנזר בארצות הברית כדי לאפשר את הפצתו בפני קהל רחב. עם זאת, הצפייה בדרמה הקומית מגלה כי אין בה הרבה תעוזה. בין היתר, השחקן לא חושף אף אבר מוצנע, מה שלאכזבת הקהל נכון גם למי שמופיעות בצדו סקרלט ג'והנסון וג'וליאן מור.
בהעדר תעוזה ועירום, כן אפשר למצוא בסרט דיון מעניין של גורדון-לוויט בנכות הנפשית של בני דורו, שיודעים לעשות לייק אבל לא יודעים לעשות אהבה. הבעיה היא שהבמאי מביא לידי ביטוי את ההרהורים הללו בצורה לא בשלה ואף מעט סטודנטיאלית. קיים גם טעם לפגם בכך שליהק את עצמו לתפקיד הראשי, שכן הוא מפגין אגרסיביות רבה מדי בניסיונו לשבור סופית את תדמיתו הישנה. אך למרות ההסתייגויות הללו, זהו בסך הכל סרט שווה לצפייה, שבעיקר מבשר טובות לגבי עתידו של השחקן כיוצר. מי יודע, אולי בעתיד יצליח להפקיע מלנה דנהאם את מעמדה כדוברת התרבותית הבלעדית של עידן הפייסבוק לענייני תקשורת בין-אישית.
"The Necessary Death of Charlie Countryman": קטע מהסרט
בצד שני אלה, באי הפסטיבל היו יכולים להתרשם מהקרנות בכורה של שני סרטי אינדי אמריקאים נוספים. האחד, "A Single Shot", הוא פילם-נואר, שניחן בשילוב הבלתי נסבל של בימוי מעושה ותסריט לא נהיר. מככב בו סם רוקוול, שאמור היה להגיע לברלין כדי לנכוח בפרמיירה, אך נחסם בארצות הברית בשל סופות השלגים וכך נחסכו ממנו התגובות הפושרות למותחן הכושל.
כוכב אחר, שייה לבוף, הצליח להגיע להקרנת הסרט החדש בכיכובו "The Necessary Death of Charlie Countryman", קומדיית פשע על צעיר אמריקאי שמתגלגל במקרה לבוקרשט וחווה שם הרפתקאות רומנטיות ומזוויעות כאחת. במקרה זה, הבמאי הטירון פרדריק בונד משכיל לפרוש את השתלשלות העניינים בצורה שיש בה וירטואוזיות ושאר רוח, לעתים ממש ברמה של יצירות בסדר הגודל של "ראן, לולה, ראן" ו"אמלי". יחד עם שילוב חכם של שירי ה-XX ו-M83, הדבר מוביל לכמה רגעים יפים להפליא מבחינה אסתטית.
הבעיה היא שמאחורי אלה עמוד תסריט מקושקש, בנאלי ובעיקר עילג להחריד, שגם נגוע ביחס פטרוני ומתנשא כלפי המזרח-אירופאיים. חמור מכך, הוא לא מצליח לרגע להסביר לנו מי הוא בעצם הגיבור, ולא משכיל לשכנע אותנו שיש היגיון במעשיו. כתוצאה מזאת, בניגוד למשתמע משמו, שום דבר בסרט לא נראה הכרחי, בעיקר לא עצם קיומו.
בהתחשב בעובדה שעד כה ספרנו כיבוש, פורנו וכוכבנים הוליוודיים, חסרה רק מנה אחת כדי להשלים את התפריט הטיפוסי של פסטיבל קולנוע אירופאי יצירה טרייה של במאי איכות התוקפת נושא לא תקין פוליטית. משבצת זו מילא בסוף השבוע האוסטרי אולריך זיידל עם "Pradise: Hope", חלק שלישי בטרילוגיית סרטים פרי עטו, שהפעם עוסק במחנה הורדה במשקל לבני נוער שמנמנים, ובעיקר במערכת היחסים המעוותת (אלא מה?) שמתפתחת בין הרופא של המוסד לאחת מחניכותיו.
את הפרק השני של הטרילוגיה לא הזדמן לי לראות, אבל הראשון היה בעיני חכם, נועז ומרגש, ולכן רבה היתה האכזבה לגלות שהחלק השלישי כלל אינו כזה. אם להשתמש בטרמינולוגיה של עלילתו, הוא פשוט לא כבד משקל, ונראה חצי מבושל, כאילו התסריט נתקע בשלב מסוים. שלישיית הסרטים של זיידל, אם כך, מסתיימת בקול ענות חלושה, אך לפסטיבל עצמו עדיין יש סיכוי להיגמר בקול תרועה רמה. הוא יימשך עוד כשבוע, ובימים הקרובים צפויים עוד כמה הקרנות מרתקות הערב (ראשון), למשל, יוצג בפרמיירה עולמית "הנוער", סרט הביכורים המדובר של תום שובל המוצג במסגרת פנורמה, ובכך נדון בדיווח הבא מברלין.