המועמדים לפרס ספיר בוחרים: ספר השנה שלי

"הקומדיה הציונית" מאת כליל זיסאפל

"ההתעוררות היהודית הלאומית פנתה אל התנ"ך במטרה למצוא לעצמה בסיס קיומי ומיתולוגי. כליל זיסאפל חוזרת לאותה נקודת ראשית, אבל מפרספקטיבה אחרת, שבה החלומות, התוכניות, כבר הוגשמו, וכל השיבושים, העוולות, מכוונים ובלתי מכוונים כאחד, התרחשו. לשם כך היא שבה ומכשירה את העברית המקראית לשמש כשפה ספרותית. להחייאה זו אפקט כפול: מצד אחד הלשון גמישה מספיק כדי לעכל לתוכה את ההווה הישראלי-יהודי; מצד שני, נחשפת הזרות שבין השפה וההווה שלכאורה פועל בשמה, יונק את כוחו מן העבר שבו נולדה. 'הקומדיה הציונית' היא מלאכת מחשבת של יחסים בין לשון ומציאות, שבה האמצעים מספרים את הסיפור לא פחות מתכניה הגלויים".

"משנתו של מרטין היידגר" מאת ג'ורג' שטיינר

"לאחרונה אני קורא בטקסטים פילוסופיים, אולי מתוך ניסיון ליצור לעצמי הבנה, ובעיקר כדי למצוא מקור להזדהות עם מציאות החיים הפרטיים שלי. מעשה הכתיבה והסיפורים הנרקמים עשויים לגלות בתוכם חפיפה מרתקת למעשה החשיבה הפילוסופי. ספרו של שטיינר מוכר לקהל הקוראים שמתעניין בפילוסופיה, והוא משמש מצגת מבואית ובהירה למשנתו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר. מורכבות התפיסה האקזיסטנציאלית ושאלות הלשון, הישות והזמן של היידגר נפרשים בקווים כלליים, אך בה בעת מעניקים גירוי ראשוני להמשך קריאה והתעמקות בכתבים אחרים, וגם בשאלות המחלוקת שהם מעוררים. החיים נמסרים אל הפילוסופיה שנמסרת אל הספרות, וכל זה מוביל אותי לניסיונות שאיני יודע להצביע על טיבם. אולם שאלת המקום והזמן, שהיא גם שאלת קיומי (הנושאים שהעסיקו את היידגר) יוצרת מיקוד אחר ביחס אל עצמי, ביחס אל הסביבה הישראלית-יהודית שאני חי בה, וכן, ביחס לשפה העברית והאופן שבו היא מנסה להציג תמונות ומצבים בעולמי".

"להבעיר את המים באש" מאת נעם פרתום ו"פחות מאמת אין טעם לכתוב" מאת שולמית אפפל

"מעטים עומדים מול הכאוס. נעם פרתום, בספר ביכוריה הליבתי "להבעיר את המים באש", מתעמתת עמו דרך מיפוי חושני ואמיץ, שמזקק קול מקורי, חכם ובוער מתשוקה. היקום תוסס גם בעצבותו, הוא נכתב ונבחן במקביל, חוגג את הריבוי והשפע שבעצם קיומו, ומכשיר אפילו את הקיטש לכדי חומר אותנטי ששותף לבריאה נפלאה. כנגד געש עלומים זה, ספרה של שולמית אפפל "פחות מאמת אין טעם לכתוב", הוא מחול מדויק של מבטים מפוכחים. אפפל מתזמרת מציאויות נוזליות של מרחקים, זמנים ומצבי חיים בריקוד עשיר אחד. ואולם שום געגוע, רגש או תובנה אינם דורכים על כפותיו של המבט האחר. חירותה העצובה של אפפל ממיסת לב. באמת שהגיע הזמן לפרס ספיר לשירה".

''בעקבות הזמן האבוד'' מאת מרסל פרוסט, בתרגום הלית ישורון

"הספר המשמעותי ביותר שקראתי השנה הוא למעשה סדרה של ספרים: ''בעקבות הזמן האבוד'' של מרסל פרוסט, בתרגום הלית ישורון. השנה ראה אור הכרך האחרון של היצירה הענקית הזו והצטרף לארבעת החלקים הראשונים שכבר תורגמו מזמן. למרות חסרונם של כמה חלקים באמצע, החלטתי שמספיק לחכות ושהגיע הזמן להתוודע אל פרוסט. הבהלה מפניו התפוגגה אחרי עשרה או עשרים עמודים והתחלפה בהשתאות. הקריאה אינטנסיבית, יש פסקאות שתובעות להיקרא שלוש או ארבע פעמים ברצף, ומכל אחת מהן עולים יופי ועצב ושפע שמותירים את הקורא המום במובן המקורי של המילה".

"שילמת?" מאת ישעיהו קורן

"קראתי השנה כמה ספרים ישראליים מוצלחים, ואני מתקשה לבחור אחד. דבר שאני זוכרת כפנינה ממש, הוא קטע פרוזה בשם "שילמת?" מאת ישעיהו קורן, שהתפרסם במהלך השנה בעיתון "הארץ". חשבתי שזה סיפור קצר, אבל בהמשך שמעתי שמדובר בקטע מתוך נובלה או רומן שיראה אור בקרוב. אשמח לקרוא אותו כשייצא".

"לקסם הבא אזדקק לכנפיים" מאת אלכס אפשטיין

"כשביקשו ממני לתאר בקצרה את הספר שהכי אהבתי השנה, התגובה הראשונה שלי היתה להתעצבן. מה כבר אפשר לכתוב במאה מילה. ואז נזכרתי באלכס אפשטיין. אלכס אפשטיין כותב סיפורים קצרים. לפעמים, הוא כותב סיפורים קצרים מאוד. מאה מילה זה המון בשבילו. במאה מילה הוא מספיק לצבוט אותך פעמיים ולדגדג פעם אחת. לפעמים הוא לא צריך יותר מעשרים מילה כדי להוריד לך נבוט בראש. בספר שהוציא השנה, "לקסם הבא אזדקק לכנפיים", אלכס אפשטיין מוכיח שהאורך לא קובע. שמילה מדויקת אחת יכולה לפלח אותך כמו כדור של אקדח. הוא לא היה משתמש במטאפורה הזאת עם האקדח. שחוקה מדי בשבילו. בכלל, המוות אצל אפשטיין נוכח הרבה פעמים דווקא ברווח הלבן שבין המילים, כמו בסיפור הקצר "ירושלים": 'תראה את החרציות', הורתה האשה לילד ביד ימינה, 'בשדה הזה ניצבה פעם הכנסת'".

טקס הענקת פרס ספיר יתקיים ביום ראשון ה-17 בפברואר, וישודר בערוץ 2 בשעה 23:15

מה חשבתם על הבחירות? דברו על זה בפייסבוק