בחדשות סוף השבוע של ערוץ 2 ביום שבת, הוקרנה כתבה סנטימנטלית על זקן חברי הכנסת, פואד בן אליעזר, שמשוטט במסדרונות הכנסת הישנה והטובה במבט נוגה, ומביט בפוליטיקה החדשה התופסת את מקומו, כשברקע צלילי אקורדיון מרגשים. הרי לכם הדיסוננס הקוגניטיבי הישראלי במלוא תפארתו: כל גנרל, בולדוזר, קבלן קולות ופוליטיקאי ממולח מעפיל בסוף אל הגיל השלישי ומקבל את האקורדיון שלו. פואד הגיע לגיל שבו לא משנה איזה עשייה יש מאחוריך ואם אתה עדיין סוגר דילים עם חברי מרכז מבחינת הציבור, אתה סבא חביב. אולי זה לא מקרה שבשיא הכתבה, בחר בן אליעזר לצטט דווקא את אריאל שרון, שאמר לו פעם שהפוליטיקה היא כמו גלגל פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, אבל העיקר להישאר בפנים.
אם נתעלם לרגע מהאנלוגיה הרעועה משהו, הרי שאריק שרון הוא אולי הפוליטיקאי ה"מתגלגל" ביותר שהיה לנו, כזה שהתדרדר עד לתחתית ואז זינק בחזרה אל הצמרת. אבל בניגוד לפואד, שכל מה שהיה צריך לעשות כדי להתעטף בסנטימנטליות זה להזדקן, שרון לא קנה בקלות את מעמדו כסבא הגדול של מדינת ישראל. קצת לפני שמיצב את עצמו מחדש כראש ממשלה פטריארכי ואהוב, שרון נחשב פוליטיקאי גמור עם תדמית של ארכי גנרל חסר רסן, שצל טראומת מלחמת לבנון הראשונה עדיין מרחף מעליו, ורבים סבורים שימיו בפוליטיקה תמו. העובדה שנצרב לבסוף בתודעה הקולקטיבית כסמכות עליונה, עם חיוך לבבי ואיזה נכד שנתלה על הכתף, היא לא פחות מסנסציה.
סיפור הפיכת נער הפרא של בן גוריון לאריה מאולף בזקנתו הוא ללא ספק האלמנט המעניין ביותר בחצי הראשון של "אריק שרון והאינתיפאדה השנייה", סרטו של רביב דרוקר ששודר אתמול בערוץ 10 (החלק השני ישודר ביום שני ה-18.02 בשעה 21:00) - אבל קשה לומר שזה סיפור חדש. למעשה, דרוקר עצמו סיפר אותו ביחד עם עפר שלח בספר "בומרנג" כבר לפני די הרבה שנים. שרון היה ראש ממשלה חלש ומוחלש, מוקף ביועצים וספינרים שכיוונו את דרכו, והצטיין במיתוג מחדש של עצמו יותר משהצטיין בהתמודדות עם עליית הכוחות הפוליטיים החדשים ברשות הפלסטינית אוקיי. השאלה היא איזה ערך מוסף דרוקר מביא לנרטיב הכבר-מוכר הזה ב-2013, והאם הוא מצליח להרכיב ממנו דיוקן מעמיק ונהיר. מפתיע ומצער לגלות שלפחות על פי החלק שכבר שודר, דרוקר, מהעיתונאים הכי נוקבים וממוקדים שיש כאן, עשה עבודה מרושלת למדי הפעם. "אריק שרון והאינתיפאדה השנייה" עמוס מרואיינים מרתקים ורגעים מפתיעים, אבל לעת עתה קשה לזקק מתוכו תזה.
במאקרו, ברור שדרוקר רואה באינתיפאדה השנייה טעות היסטורית שנבעה מהתנהלות כושלת, בעיקר בצד הישראלי. אבל במיקרו קשה לפענח מהסרט של מי היתה ההתנהלות הכושלת הזאת: שרון? יועציו? אהוד ברק? אולי מערכת הביטחון, ואנשים כמו אבי דיכטר? השאלות האלה לא מקבלות מענה מספק בתחקיר, והדבר המצער הוא שנדמה כאילו הן לא נענות מסיבות טכניות כמעט: לדרוקר, כך נראה, יש דברים נחרצים מאוד לומר על האינתיפאדה, אבל העריכה הקופצנית, הפסיחה המשונה על פרטים מהותיים ובעיקר הצורך לדחוס כמויות עצומות של מידע היסטורי לתוך חלון זמן טלוויזיוני קצוב הופכים את התחקיר שלו למפוזר וקשה למעקב. נדמה כאילו האנשים מאחורי הסרט הזה התבוססו כל כך הרבה בחומר, שהם שכחו שלא לכולנו שמור בדסקטופ של התודעה כל מידע הרקע החיוני על האינתיפאדה, והותירו לנו רסיסי תובנות בלי שלד עלילתי איתן מספיק.
הכותרת של הסרט מרמזת על דיוקן ספציפי של ראש הממשלה לשעבר, וזו היתה יכולה להיות הזדמנות היסטורית מצוינת לעשות לשרון דה-פואדיזציה להחזיר אל הקרקע את האיש שרדתו הטראגית מן הבמה הפוליטית הדביקה לדיון אודותיו פסקול אקורדיון מרגש נצחי, ולהיזכר בכל מה שהיה בעייתי ומסוכן בו, וגם בטעויות שלו שאנחנו עדיין משלמים עליהן מחיר. אבל אם לא יחול שינוי מרעיש בהמשך, "אריק שרון והאינתיפאדה השנייה" לא עומד במשימה הזאת, בעיקר כי הוא לוקח על עצמו עוד יותר מדי משימות אחרות, ומתפזר לכל עבר. חבל.
מה חשבתם על "אריק שרון והאינתיפאדה השנייה"? דברו על זה בפייסבוק