"סימנים של חולשה" הוא אלבום מופת. ומה יכול להיות יותר פשוט מלכתוב על אלבום מופת? העניין הוא שדווקא בגלל ש"סימנים" הוא אלבום שכל הקלישאות נכונות לגביו, נראה אין באמת דרך אפשרית לסדר את המילים באופן שיצליח ללכוד במדויק את הייחוד שלו. מדובר במלכוד, שכן כל ניסיון לבאר ולכמת במילים את ההתפוצצות המוזיקלית שמתרחשת באלבום הזה - נידון להיכשל.
במובן מסוים, חבל לבזבז על חגיגות ה-20 ל"סימנים" מילים. במקום זה, כל בן אנוש צריך לעשות את המעשה ההגיוני וללכת לראות את ברי סחרוף ורע מוכיח משחזרים את שירי האלבום לרגל החגיגות. כלומר, כל בן אנוש היה יכול לעשות זאת, לו היו נשארים כרטיסים להופעות, שכולן למרבה הצער כבר סולד אאוט (למעט ההופעה ב-11.4 בזאפה אמפי שוני, לה עדיין ניתן לרכוש כרטיסים).
כשסחרוף שר ב"רעש לבן" "ואז אמרת ספר לי על אושר", אתה רוצה שהוא יספר לך באמת על האושר. כשמוכיח נוגע במקלות, אתה רוצה להיות התופים. וכשאיתם על הבמה נמצאים גם גידי רז, ג'וני שועלי ותם מוכיח, קצת מתעורר החשק שמסיבת סוף המאה הזאת לא תיגמר לעולם.
החברים שניגנו גם בהקלטות המקוריות (למעט תם מוכיח) החליטו לבצע את האלבום מתחילתו ועד סופו לפי הסדר, מ"כמה יוסי" ועד "בריז'יט ברדו זה לא פשוט". למרבה העונג, הביצועים על הבמה נשארו נאמנים למדי לגרסאות המקוריות, בניגוד להופעותיו הרגילות והמצוינות של סחרוף בהן הוא מקפיד לחדש ולעבד מחדש את השירים. הפעם, נראה ששום ניואנס מקורי לא נשכח - החל מהסימפול המטריף של "הזיות", דרך אינטונציית השירה הספציפית לכל שיר ושיר וכלה בצרחות הנפלאות של מוכיח בשיר היחיד לו תרם את קולו באלבום הזה, "אני רוצה מידבר רק איתך".
אז נכון, מועדון הרידינג בו נערכה ההופעה אתמול הוא קצת בית קברות, ונכון, הקהל היה יבשושי ורגוע מדי, ונכון שהאידיאל היה לראות מופע כזה במגרש הביתי של ברי, מועדון הבארבי. אבל אפילו כל אלה לא מצליחים לגרוע מתחושת האושר והחום שמציפה את כל רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים תחת ההשפעה של שירי "סימנים של חולשה". בין אם זה הביצוע הבאמת מרהיב ל"רעש לבן", שיברון הלב המוחץ של "תני לי מקום", הכמיהה האינסופית ב"אם הייתי", האברה קדברה של "בשבילך", הפחד שיגיע "נפתלי הדג" כי אתם ממש לא רוצים לבכות פה ליד ההמון, להיזכר שפעם בתיכון ממש קיוויתם ללמוד בשיעור ספרות את "האדונית והרוכל" עליו מבוסס "הדמעות של לילי" ולהתמוטט סופית מכל מה שקורה ב"עמוק בקצפת" - שיר שרק עליו מגיע להוגיו עיטור העוז לכל הפחות, שלא לומר פרס נובל.
יותר מכל, ההאזנה הרצופה לשירים של "סימנים" מבהירה מעל לכל ספק כי מדובר באלבום האנומלי ביותר במוזיקה הישראלי - זיקוק כמעט בלתי אפשרי של השפעות מהרייבים של הניינטיז, כניסתם המהוללת של המחשבים והסמפלרים לעולם המוזיקה, השפעות חזקות מעולם הג'אז, גיטרות שמקורן בסיאטל ובריטניה וטקסטים נפלאים שבאלבום עצמו סחרוף שר בחשש מסוים, על גבול הפדיחה מעצמו, אבל הפכו עם השנים ליהלומים נוצצים ולחלק בלתי נפרד מהקריירה המוצלחת והארוכה שלו. אבל עם כל ההשפעות, זה אלבום מאוד ישראלי ומקומי, שאולי קצת כמו החלונות הגבוהים, לוקח את סאונדים מהעולם והופך אותם לצליל מקומי, ייחודי וחדש.
ההחלטה לפתוח את ההדרן עם השירים "רוח חדשה" ו"כל הפיל" היתה נכונה, חשובה, ובעיקר מרגשת, שכן "רוח חדשה" כולו מתכתב עם הטקסט של "רעש לבן" ו"כל הפיל" גם הוא שיר הלל לאופן האוטיסטי-אך-גאוני שבו מוכיח אוהב לבצע את השירים שלו ("תעזוב אותי! תעשה חשבון! לא משנה מי צודק ומי התחיל, במקום החדק, קיבלת כל הפיל!"). שני אלו לקוחים כמובן מהאלבום "11א'" של השניים, נהדר לא פחות מ"סימנים", דומה לו כל כך מצד אחד והכי שונה ממנו בעולם מצד שני. לאחר מכן בוצע השיר "אינני אוהב אותה" מהאלבום הראשון של סחרוף, "הכל או כלום", ולבסוף נפתחו שערי שמיים עם ביצוע ל"Children of the Revolution".
קריוס ובקטוס, האמפטי דאמפטי, מקס ומוריץ, היפהפיה והיחפן - קשה לבחור את הצמד שהכי ראוי לתיאור הצמד סחרוף את מוכיח. קשה גם לרדת לעובי הקורה של היחסים בין השניים, שנראים על הבמה כמו שילוב בין נישואים פתוחים ומסיבת אסיד. יום לפני הולנטיינ'ס, יכול להיות שקיבלנו תשובה לשאלה "מה זאת אהבה": אהבה זה כשאתה מוציא מבן זוגך את הטוב ביותר. אהבה זה לתת ולקבל. אהבה זה מה שקורה על הבמה כשברי סחרוף ורע מוכיח נמצאים עליה ביחד.
