נפגשתי עם שמוליק הרבה לפני שבאמת נפגשתי איתו. "החלונות הגבוהים" הופיעו בחיי כשהייתי נער שאהב מאוד מוזיקה, ובייחוד מוסיקת רוק בריטית של שנות ה-60. זה היה משהו שהיה כל כך מכאן אבל גם כל כך משם, ועשה לי מין חיבור בין המוזיקה "באנגלית" והמוזיקה "בעברית", והיה חלק משמעותי בהתעצבות שלי כמוזיקאי.
פגשתי אותו באמת כאשר בחר לאשתו דאז, ג'וזי כץ, את השיר "אמא תני לי להחליט" שהלחנתי לפסטיבל הילדים של 1978. הוא הזמין אותי אחר כך לביתו, והייתי נרגש ונרעש לפגוש שם את אריק איינשטיין ויעקב רוטבליט שהיו אז בשבילי אנשים מהאגדות. מכאן החלו להתגלגל בינינו הרבה שירים ותקליטים, וגם הרבה הופעות, לאורך הרבה שנים בהם הוא הפך לדמות מאוד משמעותית עבורי.
בגלל שהיה מבוגר ממני, הוא היה בשבילי סוג של דמות אב. בהמשך התברר שגם אני הייתי בשבילו סוג של הורה, או כפי שהוא הגדיר אותי, "פסיכיאטר" שלו. כנראה משום שהייתי דמות מבינה, מאזנת ומרגיעה. מעולם לא פגשתי את החלקים האלימים שלו, שרבות דובר בהם. איתי הוא היה תמיד בסדר לגמרי ושיתוף הפעולה בינינו זרם תמיד בנעימות עם הרבה הערכה הדדית.
הגדולה של שמוליק היא שהוא ידע ליצור שירים פשוטים ואהובים משמיעה ראשונה, אבל יחד עם זאת להיות תמיד מקורי ורענן - שזה השילוב הכי קשה להשגה באמנות. מותו הוא אבידה ענקית לתרבות הישראלית - אם כי האבידה כבר התרחשה לפני כמה שנים כאשר חלה ואיבד את כישוריו התפקודיים. עדיין, הסוף הטוטאלי מהווה בשבילי שוק וזעזוע עצום. הוא היה פרא אדם בחוץ וילד רך ופגיע בפנים, ועל כך מעידה המוזיקה שלו, שברובה היתה פיוטית ולירית.
חבל שאת כל הטוב הזה שהולכים להרעיף עליו עכשיו לא עשו קודם, בשנים שהוא כבר לא יכול היה ליצור. זה היה גורם לו אושר רב. אבל זה מה שקורה כל הזמן: מחכים שהאדם ימות כדי שיוכלו להגיד כמה שהוא היה גדול במקום שיגידו לו זאת בחייו, כאשר הוא עדיין יכול גם להנות מכך.
יהי זיכרו ברוך.
אילן וירצברג עיבד את שירי האלבום "גלגל מסתובב" של שמוליק קראוס, ביצע ביחד איתו את השיר "רואים רחוק רואים שקוף" ושיתף איתו פעולה בפרוייקטים נוספים.
המוזיקאי שמוליק קראוס הלך לעולמו
נפרדים משמוליק קראוס: אמן ענק, למרות כל הטעויות
השירים הגדולים של שמוליק קראוס
אריק איינשטיין: את מה שאני מרגיש אני שומר לעצמי בעניין הזה
איך אתם זוכרים את שמוליק קראוס? ספרו לנו בפייסבוק