אני הולך לבתי המרחץ הרוסיים בניו יורק כמעט מדי ערב בשבוע. הרוטינה שלי תמיד זהה. אני עובד בערך עד 20:30, ואז אני מפעיל את הווייפורייזר-מריחואנה שלי, מכשיר אידוי תוצרת גרמניה בשם "וולקנו". הוא בגודל של פצצה קטנה, או מכונת אספרסו מעוצבת. לוקח לו בערך חמש דקות להתחמם.
כשהמכונה מוכנה, אני מאדה שני קמצוצים גדולים של מריחואנה. הקנביס המאודה ממלא שקית ניילון דמויית בלון בעננים בצבע של עיניים מימיות של כלב זקן. לשקית הניילון צמודה פטמה, ואני יונק ממנה את ערפל הגראס. זה לוקח בערך דקה.
ואז, מצויד באיי-פוד, אני צועד בזריזות את ארבעת הרחובות עד שדרת אטלנטיק, כאן בברוקלין. אני עומד בפינה ומחכה למונית, כמעט נרצח כל לילה על ידי המכוניות שחולפות על פני במהירות. אני מוציא אוזנייה אחת מהאוזן, ונותן לנהג המונית הוראות מדויקות לגבי איך להגיע למרחצאות במנהטן ואז אני מחזיר את האוזנייה חזרה למקומה. זה השלב שבו המריחואנה מכריזה על נוכחותה, ואני הופך לחולמני ורגשני.
אנחנו חוצים את גשר ברוקלין ונוסעים בכביש ה-FDR המהיר, והנהר המזרחי יפה ונוצץ. אני בדרך כלל מקשיב למוזיקת אמביינט של מובי, שנראית לי מתאימה לעיר הבודדה, הענקית הזאת, ולחיים האורבניים, הבודדים שלי.
מורידים אותי בפינת 10 ו-A, ואני הולך חצי רחוב עד שאני מגיע לכניסה למרחצאות. מעל הכניסה יש שלט שמצהיר שהמוסד ניצב כאן מאז 1892. רב-סבא שלי, נחום שוורץ, חייט מברוקלין עם אף מכובד כמו של הקומיקאי ג'ימי דוראנטה, נהג להגיע לכאן בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, אבל לא ידעתי את זה כשהתחלתי לבוא לבתי המרחץ לפני 12 שנה. זה צירוף מקרים מקסים אני ציפור יהודייה שנתיב התעופה שלה כבר מתוכנת בה.
בדלפק הקבלה נותנים לי מפתח ללוקר. הצוות הוא תערובת של רוסים ואנשים שמגיעים ממדינות ה"סטן". כולם מכירים אותי המקום הזה הוא הבית שלי, בית הקפה שלי, הבר המקומי שלי, הכל שלי. אני מגיע לכאן כדי להשאיר את הגוף שלי בחיים. זה הדבר הבריא היחיד שאני עושה בחיים המושחתים למדי שלי. אני לא אוכל כמו שצריך. אני לא מתאמן. אני לא ישן. אבל אני הולך למרחצאות.
הקהל המעורב מגוון כמו חיי הבא ביערות האמזונס חרדים, סוכני נדל"ן, תיירים, רקדנים, מדריכות ליוגה, גברים זקנים, נערות צעירות ויפות, מסטולים, שתיינים רציניים, נגרים וקומוניסטים. המלתחה רעועה ומחוספסת, כמו המוסד כולו. צפוף כאן, כמו בסאבווי, אבל זה ספא, ולכן אני הולך מאוחר, כשיש פחות אנשים כי המקום נסגר בעשר.
יש סאונה, שני חדרי אדים, בריכת טבילה עם מי קרח, חדר טורקי וחדר רוסי. אני משתמש רק בטורקי וברוסי, כי הם הכי חמים. אני תמיד מתחיל בטורקי והולך לספסל הכי גבוה. זה חו?ם רטוב אבל לא מלא אדים, ואני שוכב על הגב ומתחיל את הטקס שלי, כלומר מתפלל בכפירה לשום-אלוהים, עושה מדיטציה, מתמתח ומתברג עמוק לתוך המוח שלי, כי ה-THC בדם שלי, כשהוא חשוף לטמפרטורות גבוהות, פורח בפראות ואני חווה תופעה רוחנית-פסיכוטית.
אני עובר על מערכות היחסים שלי, רואה איך אני מאכזב אנשים, ואני מתפלל למו?דעו?ת העל שלי, מקווה להיות אדם טוב יותר. אני עובר על הזיכרונות שלי, מלטף את העבר בתוך הראש שלי, כאילו שאני משפשף אבן, חווה מחדש רגעים של רכות ומתיקות. אני מתגעגע לאנשים. אני כמה אליהם. אני מזיע.
מבית המרחץ הטורקי אני עובר לחדר הרוסי, דמוי המערה, שמציע חום זוהר יותר. יש תנור ענק בגודל של מכונית מסחרית, ספסלים מעץ ובריכה קטנה עם מי קרח ודליים. הטמפרטורה פה היא בדרך כלל 85 מעלות צלזיוס, ועל חתיכת עץ על הרצפה ליד התנור אני עושה את תרגיל היוגה ברכה לשמש. אחרי כל ברכה אני מטביל את עצמי בדליים של מים קרים, ומשתמש ברגעים האלו, של הלם פיזי עמוק, כדי להתפלל לנערה שאהבתי ועדיין אוהב, לקוות שהיקום ידאג לה ויטפל בה למרות שאני לא הצלחתי.
ואז אני עושה מדיטציה ומתחמם מאוד בפעם האחרונה. מה שאני עושה, בעצם, זה יוצר חום סוג א', מכריח את הגוף לבעור ולטהר את עצמו. לאורך כל הרוטינה שלי אני שותה מים כדי להרוות את עצמי, כמו מכונית שמחליפה שמן. אנחנו מגיעים מהים, אנחנו מורכבים בעיקר ממים, אז מה שאני עושה, בעצם, זה להחליף לעצמי את המים על בסיס יום יומי.
אחרי מקלחת קרה ואלימה אני הולך למלתחות, שוכב על ספסל עץ והוזה. פעם אחת ראיתי פרח שן הארי הופך לכפה של נמר. כשאני יוצא אני מרגיש לגמרי חדש, ואני כמעט לא לא-מרוצה מכך שאני בחיים. ההרגשה הזאת נמשכת לא מעט זמן, למרות שהיא נעלמת עד הערב למחרת, ואז אני צריך לעשות את הכל מהתחלה.
פורסם לראשונה בגליון פברואר 2011 של מגזין פלייבוי. תרגמה: מעין זיגדון
* ביום חמישי (28.2) ג'ונתן איימס יגיע למפגש (הכניסה חופשית ופתוחה לקהל הרחב) בבר רוטשילד 12 בתל אביב בשעה 19:30 למונולוג שיישא, זאת לצד שיחה עם הסופר והמוזיקאי אסף גברון שתרגם את ספרו. כמו כן, השחקן מיכאל הנגבי יקריא פרק מהספר