אין הרבה אמנים שיכולים להמשיך לתעתע בציפיות שלך גם באלבום ה-15 ואחרי כמעט 30 שנות פעילות - עוד דוגמה חיה לכך שכשפותחים פסקה ב"אין הרבה אמנים ש" כנראה שאפשר יהיה לסיים אותה ב"ניק קייב". כמובן שיש די והותר רוקרים שמגרדים את גיל הזהב ועדיין ממשיכים לייצר מוזיקה חיונית באופן מפתיע (האחרונים של ניל יאנג, דילן ובמידה מסויימת גם ספרינגסטין לדוגמה), אך לרוב היא מיוצרת מאותם חומרי גלם. מעטים ימשיכו למצוא (או לפחות לחפש) דרכי הבעה חדשות גם בשלב הזה בקריירה. אחרי מכת החשמל שפרויקט הצד "Grinderman" העביר גם באלבומו הקודם והאנרגטי של קייב עם הבד סידס ובהמשך גם ב"Grinderman 2", אפשר בהחלט היה לצפות לקבל את קייב בפאזה שקטה יותר באלבום הבא. "Push The Sky Away" החדש הוא בהחלט אלבום שקט, קצת כמו שנחש פיתון הוא חיה שקטה. מי שמניח שאלבום שקט של קייב והבד סידס פירושו חזרה לפאזת בלדות הפסנתר העגומות מעדת "The Boatman's Call" או אפילו לצליל המרוסן של "נוקטורמה", ייזכר במהרה שעדיף לא להניח שום דבר כשמדובר בניק קייב.
"Push The Sky Away" רחוק מאוד מהפרסונה ההיפר-סקסואלית של גריינדרמן, אבל שומר את אותו דוק של אירוניה שציפה אותה. בכל זאת מדובר באלבום של ניק קייב שמאזכר את מיילי סיירוס, ויקיפדיה ומאיית את שם השיר הפותח בקיצורים של הודעת SMS. אלה תשעה שירים ערפיליים ומזדחלים, בהם קייב אמנם נשמע מאיים מאי פעם אך לא מתפרץ לרגע. ללא גיטרה מובילה עוצמתית או התופים ההולמים הרגילים, השירים האלה צפים במים עכורים ללא עוגן צלילי ברור. אולי זאת העזיבה של מיק הארווי שליווה את קייב עוד מימי The Birthday Party וההשפעה הגוברת של וורן אליס, שותפו העיקרי לכתיבה בשנים האחרונות, אבל משהו מרתק קורה כאן לצליל המוכר של הבד סידס. על רקע מרקמים לא יציבים שנשענים בעיקר על כלי המיתר והלופים העדינים של אליס, קייב נוגע שוב ושוב בנושאים של גיל וזיכרון ומתפקד יותר מתמיד כצופה מהצד. המטיף עם הקצף בשפתיים יושב הפעם בבית ורוטן אל הקירות. המילים כמעט ואינן מספקות נראטיב ברור. אם באלבומים קודמים קייב היה מוביל את המאזין באומץ אחריו לתוך האפלה, הפעם הוא רק מצביע באופן לא מחייב אל עבר הסמטאות החשוכות ונותן לך לגשש את דרכך לבד.
תחושת הסכנה והאבדון המתקרב עדיין קיימת בכל פינה, אך נקודת המבט של קייב נדמית עייפה יותר. מין השלמה עצובה עם גורלם הבלתי נמנע של כל הצעירים היפים האלה שחוזרים שוב ושוב על אותן טעויות. הוא רואה את הנערות מהעיר הגדולה שעומדות לאבד את תומתן עם הבחורים המקומיים ב"Water's Edge", את הסביבה שלא תשרוד עוד דור של התעללות ב"We No Who U R", ונכנס לנעליו של הלקוח שהכניס זונה להיריון ב"Jubilee Street" היפיפה ונשאר עם "עובר קשור ברצועה". השירים יכולים להחליף הקשר או נקודת מבט ברגע כמו חלומות חצי זכורים. על רעיון הזיכרון בעידן האמת הסובייקטיבית של האינטרנט הוא כותב ב"We Real Cool" "ויקיפדיה היא גן העדן כשאתה לא רוצה לזכור יותר". השיא של האלבום, והיחידי שמתקרב לאותה שעטה בטוחה קדימה של הבד סידס שקצת חסרה בשירים האחרים, הוא "Higgs Boson Blues" שעובר ברצף אסוציאציות מרהיב מהעסקה של רוברט ג'ונסון עם השטן ועד למיילי סיירוס שצפה בבריכה בזמן שמדענים מגלים את אלוהים בין החלקיקים. "לא יכול לזכור דבר" הוא נפתח. "לא יכול לזכור דבר" הוא נסגר.
"Push The Sky Away" מסתיים עם שיר הנושא ובו קייב שר על איך ש"אנשים אומרים שזה רק רוקנ'רול אבל זה תופס אותך עמוק בנשמה" (ומי ידע שניק קייב בתרגום לעברית הופך ליוסי גיספן) על רקע סינתיסייזר אטמוספרי מרחף, כנראה הצליל הכי לא רוקנ'רול שהבד סידס מסוגלים להפיק. ובכל זאת גם בזמן שקייב משתמש באיזכורי תרבות פופ, מכניס לאלבום מטא-שירים על תהליכי העבודה על האלבום עצמו ושאר להטוטי כתיבה, מוכרחים להאמין שלפחות באותו רגע מדובר בסנטימנט כן שלא בוקע מאף פרסונה חוץ מזו של ניק קייב האמיתי. הניק קייב שגם בגיל 55 עדיין מחויב לרוקנ'רול מספיק כדי להמשיך את החיפוש מעבר לטריטוריה הנרחבת שכבר סימן. הניק קייב שעדיין תופס את זה עמוק בנשמה.
מה חשבתם על האלבום? דברו על זה בפייסבוק