קצת קשה לחגוג יום הולדת כשאף אחד לא רוצה לרקוד איתך אבל בכל זאת - אלבום הבכורה של רדיוהד חוגג 20. מזל טוב "Pablo Honey", אתה כנראה האלבום הכי גרוע של רדיוהד, ד"ש לאחים הגדולים. 1993 היתה מין שנה כזאת - גדושה באלבומי בכורה מקוריים יותר ופחות שהתבררו בהמשך כיריות הפתיחה של כמה מהאמנים החשובים של שני העשורים האחרונים. הבלונדיני הכחוש ששר מין ראפ מגרש גרוטאות על כמה שהוא לוזר, הבחורה האיסלנדית המשונה שקופצת לצלילי האוס אלטרנטיבי, וכן, גם להקת הגיטרות מאוקספורד שהוציאה אלבום רוק נחמד, בלי הרבה מקוריות אבל עם סינגל אחד מנצח.
זו תקופת מפץ האלטרנטיב הגדול שבה חברות תקליטים עדיין שחו בכסף והשכילו לזרוק אותו על כל אמן שוליים שנקלע לדרכן. הצורך של הקהל לברוח כמה שיותר רחוק מהסטנדרט האייטיזי הבוהק לכוכבות, סימן הזדמנות עסקית פשוטה תן לאמנים שלא מתעניינים בכסף וכותבים את השירים בעצמם להקליט אלבום בעשירית מתקציב הגלידה של המנכ"ל, שגר ל-MTV ותחנות הקולג'ים ואולי תגמור עם עוד נירוונה. אלבום הבכורה של רדיוהד נולד לתוך האקלים הזה כעוד טיפה בים של גיטרות מלוכלכות.
אחרי התחלה מקרטעת שבה הסינגל הראשון "קריפ" הזדחל בקושי למקום ה-78 במצעד הבריטי וחיכה שם להמתת חסד, רדיוהד הצליחו לבסוף למצוא את הלהיט הראשון שלהם ולפרוץ בארה"ב, ובישראל, לא מעט בזכות תמיכה מקומית נלהבת של יואב קוטנר. השיר ניסח בנאיביות את תמצית הפוזה שהעולם החליט לאמץ באותו זמן. בימים שבהם כולם רק רצו להיות הווירדו הייחודי שלא יודע מה לעזאזל הוא עושה כאן, השיר הזה היה מדויק עד כדי פרודיה. "קריפ" לבדו הספיק כדי להפוך את "Pablo Honey" לאלבום פלטינה, ואת רדיוהד מלהקה שאף אחד לא מתייחס לקיומה ללהקה שכולם מניחים שתיעלם אחרי להיט אחד. אף אחד לא יכול היה לנחש שרדיוהד נמצאת צעד אחד לפני אחד מהרצפים האמנותיים המרשימים ביותר שנשמעו במוזיקה הפופולרית.
האזנה היום לרדיוהד של תקופת "Pablo Honey" היא חוויה משונה. אחרי שנים שבהן רדיוהד מתוייגת כלהקה הכי טובה בעולם (ולא נתעסק במי קרא למי אוברייטד ומתי), האזנה לשירים האלה מזכירה פתאום חיטוט בתמונות ילדות מביכות של מנהל התיכון שלך. הלהקה שהצליחה לשמר לאורך שנים קהל ענק לצד נטיות ניסיוניות ואלרגיה לסיפוקים מיידיים נשמעת פתאום חסרת זהות וביטחון. רדיוהד מעולם לא נשמעו כל כך נואשים לרצות כמו שהם נשמעים ב"Pablo Honey".
בליל ההשפעות שלהם ששילב את הפיקסיז (שהשפיעו בערך על כל מי שאחז בגיטרה באותה תקופה), עם הסמית'ס וסקוט ווקר נמצא קרוב מדי לפני השטח של השירים, וטום יורק מעולם לא נשמע מאוהב יותר בקול של עצמו. כל מי שהתרגל עם השנים לחכות בסבלנות רק כדי לזכות לרגע בזעקה המופלאה שלו במלוא הדרה בשיר אחד או שניים יתפלא למצוא אותה בכל שיר ושיר. לפני שיורק ידע שהקהל אצלו בכיס גם אם יחקה קריאות לוויתנים לאורך אלבום שלם, הוא רק חיכה לפתוח מבערים. האמת שיש משהו מאוד מספק בגלגול הזה של רדיוהד, לפני שהרוויחו את האמונה העיוורת של קהל גדול כל כך.
פה ושם אפשר לזהות באלבום הזה סימנים לעתיד לבוא. הכישורים של יורק באמנות שיר הרוק הסטנדרטי כבר באה לידי ביטוי לפני שתעלה כמה דרגות ב"The Bends", וגם הרעש המסויים מאוד הזה שג'וני גרינווד מסוגל להוציא מגיטרה מפציע פה ושם (בסוף של "How Do You" לדוגמה). יש כמה שירים מצויינים ("Stop Whispering", "Anyone Can Play Guitar", "Thinking About You"), כמה שנכשלו כישלון חרוץ במבחן הזמן, וכמובן את ה"צ'אגה צ'אגה" המפורסם הזה רגע לפני הפזמון של "קריפ" שמצדיק כמעט לבדו את קיום שאר האלבום. בהחלט אפשרי גם שהבעיה המרכזית של "Pablo Honey" היא המיקום הבעייתי שלו כגבעה בשכנות לרכס ההימלאיה. ברגע ששוכחים שזאת אותה להקה שתוציא תחת ידיה יום אחד את "Kid A" נשארים עם יופי של אלבום רוק ניינטיז.
המעבר של רדיוהד ממוזיקה שנשמעת כמעט חסרת נשימה מהניסיון לחזר אחר המאזין לכזו שצועדת קדימה בלי להעיף מבט לאחור כדי לראות אם מישהו מצטרף, הוא הישג מפעים ומאפיין אף הוא את אותו רגע קצר בפופ שבו הצלחה מסדר גודל מסוים לא היתה בהכרח משהו להתגאות בו. כשהאתוס המוצהר שלך כמוזיקאי שולל הצלחה מסחרית כתופעת לוואי מצערת (גם בזמן שאתה חולם עליה בלילות) אולי פשוט יותר להפנות לה את הגב בידיעה שהקהל כמעט מצפה לכך. בדיוק כמו כוכבים נוספים מאותו מחזור כמו קוביין ואדי ודר, רדיוהד שמו את הבכורה שלהם מאחור, הדירו אותה כמעט לחלוטין מהסט-ליסטים בהופעות חיות והפכו לחיה אחרת לחלוטין ומסקרנת הרבה יותר.
"Pablo Honey" הוא לא אלבום גדול אבל הוא כן אלבום של להקה שנלחמת בציפורניים על קהל, כל קהל. רדיוהד יכולים להמשיך לחפש צלילים חדשים ולכתוב שירים מורכבים ומרתקים הרבה יותר מאלה, אבל הם לעולם לא יישמעו שוב ככה. רק זה מצדיק לפחות איזה כרטיס ברכה מושקע.
מה אתם חושבים על אלבום הבכורה של רדיוהד? ספרו לנו בפייסבוק