מה מרוויח אותו אדם שנכנס לחדר ומספר על עצמו את בדיחת השמנים? לא מעט בעצם - במובן מסוים עדיף לאותו שמנמן, נמוך, ממושקף, או מגמגם לספר על עצמו את הבדיחה. אפקט הראשוניות הוא יתרון, גם הפתעה היא כמובן יתרון; אבל יותר מהכל כשאתה קורא לעצמך בשמות, אתה לא משאיר מקום לאף אחד אחר לספר את הבדיחה על חשבונך.
מי שמספרים על עצמם את הבדיחה ראשונים, הם אלו שקראו למקבץ התוכניות "האני בו בו", "המדיום מלונג איילנד" ו"רקדניות קטנות" בשם "רצועת גילטי פלז'ר". ולא כי מדובר בבדיחה, אלא מפני שבעצם זה מנטרלים את הבוז או הביקורת שיכולה להיות מופנית לכל אחת מהתוכניות האלו, ובצדק מלא. זה לא טראש, זה גילטי פלז'ר מתפנק, זה גילטי פלז'רוש, חמוד כזה, לא מזיק. כמו לחטוף סוכריה לפני ארוחת הערב ולקלקל את התיאבון; כמו להשתכר עד אובדן הכרה בסוף השבוע, פשוט כי לוח השנה מראה שיום שישי היום. איזה מין פיצוי על הצורך להפעיל את השכל למשימות תועלתניות ולא כיפיות בשאר הזמן.
בעצם זה לא שונה בהרבה מהמטרות של אופרות במאה ה-16, או מופעי קברט ו-וודוויל במאה ה-19. היכנסו היכנסו, גבירות ואדונים, השאירו מאחוריכם את יגע היומיום, והתמסרו לסיפור הנפלא שלא ייאמן על ילדה-תפלצת בשם האני בו בו. כי אי אפשר לדבר על גילטי פלז'ר בלי לדבר על האני בו בו. הילדה אלנה תומפסון, שצפה מעל הסחי הכללי עוד בתוכנית "Toddlers and Tiaras" שעסקה בתחרויות יופי לילדות ברחבי ארצות הברית. כבר שם, מי שקיבלה את הכינוי האני בו בו על ידי להק הזאבים הרד-נקי שמגדל אותה, הפליאה באימוץ המחוות הדוחות, התזונה הלקויה וחלומות ההתעשרות המהירה של משפחתה. האני בו בו ובני משפחתה היו כל כך יוצאי דופן במגעילותם, אפילו בתחום של ריאליטי שמנצל פעוטות ומריץ אותם למכור את הילדו?ת שלהם לטובת גביעים וכסף לבני משפחתם, שהם מיד זכו לתוכנית משל עצמם. האני בו בו הקטנה היא באמת תוצר מחריד במיוחד של סביבה מקולקלת מיסודה, היא מטופלת כמו חיית קרקס מוזנת במשקאות אנרגיה וקפאין, נאלצת לאמץ שפת גוף פתיינית של זונה במהדורת כיס, ונתונה לטיפולי יופי מציקים ומכאיבים לפני כל תחרות. אבל למה להזדעזע כשאפשר לצקצק? הרי בגילטי פלז'ר עסקינן.
עוד במסגרת הרצועה הטלוויזיונית שתשמש כשומר מסך בזמן שהמוח שלכם מחשב מסלול מחדש "המדיום מלונג איילנד", שליד "האני בו בו" נראה כמו יצירה שייקספירית גנוזה; והעונה השנייה לסדרת הריאליטי מסמרת השיער "רקדניות קטנות". המדיום-לפי-טענתה תרזה קאפיוטו, היא גם גברת אנרגטית שמגדלת משפחה, ואין לה שום יכולת שלא לערוך אמבושים לזרים גמורים בצורת "סליחה, יכול להיות שאמא שלך מתה בשנים האחרונות?". כשזה מצליח זה מצליח, וקאפיוטו מתפרנסת לא רע מצ'יט צ'אט עם הרוחות. לא ברור בהכרח מה מעניין בסדרה לאחר פרק אחד, אבל צפויות עוד שלוש עונות של קאפיוטו מעבירה מסרים חסרי משמעות לאנשים שלא מתמודדים היטב עם מות יקיריהם ושל הילדים שלה מגלגלים עיניים בשאט נפש כשאמא שלהם שוב מתקרצצת על זרים בכל גיחה לסופרמרקט.
העונה השנייה של "רקדניות קטנות" (הראשונה כבר שודרה ב-yes בלי איצטלת רצועת השידור מקהת החושים), מחזירה למסך את הכוריאוגרפית/רודנית/מנהלת סטודיו לריקוד אבי לי מילר, את הילדות האומללות שסובלות משיטת הלימוד המסרסת שלה, ואת אמותיהן המוטרפות והמשועממות. הסדרה עוסקת מעט בריקוד והרבה בתככים בין האמהות התחרותיות שחיות דרך בגדי הבלט הוורדרדים של בנותיהן, ובויכוחים האיומים בינן ובין מילר. קשה להסביר עד כמה הסדרה הזו היא אלימה, רדודה ומעוררת קבס מבלי שתצפו בחמש דקות מהתמהיל הג'רי ספרינגרי הזה.
במקרה או שלא, גיבורות רצועת גילטי פלז'ר הן כמעט באופן בלעדי נשים. משונה, אבל נכון. לא ברור האם עדיין קל יותר להלעיג נשים, האם הן נכונות יותר לשתף פעולה עם המחיר בשביל החשיפה, האם זו דרך פשוטה יחסית לייצר שאיפות ואופק עבור עצמן. אבל הסטטיסטיקה מדברת. והסטטיסטיקה מראה שהגילטי פלז'ר שלנו מכיל התנשאות, אלימות יד שנייה, גזירת קופון על מי שלא יכול לדאוג לזכויות שלו, והתפננות על חוסר מודעות של אחרים. אין שום בעיה אינהרנטית עם טלוויזית טראש קלילה, זה לא העניין בכלל; מותר לנו ליהנות מבידור לשם בידור, מותר לנו להתרווח מול המסך הקטן לזמן של טעינה וטמטום חושים. מה שאסור לנו לשכוח זה את המכבסה של התרבות כשאנחנו מסווגים בני אדם כחיות שעשוע, כשאנחנו מתערסלים בתוך ההכשר "גילטי פלז'ר", מישהו אחר משלם איזשהו מחיר. אולי בעוד עשר או עשרים שנים, כשהאני בו בו הקטנה תגדל ותתעורר (אם תתעורר) מהלם הסוכר והקפאין שהרדימו בו את מוח הפעוטה שלה, היא תשתתף בתוכנית ריאליטי אחרת, כזו שמספרת על הסבל. אולי נישאר אז רק עם הגילטי, בלי הפלז'ר.
מה חשבתם על רצועת הגילטי פלז'ר? דברו על זה בפייסבוק