יש משהו מבשר רעות במילה "סופרגרופ". גם אם תמיד קיימת האפשרות שהחיכוך הבריא בין כמה אגואים כשרוניים יצליח להפיק ניצוצות אמיתיים, בדרך כלל העניין הופך לבלגן חסר כיוון או קול מוביל ברור. כנראה שהסיכויים שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו פוחתים ככל שהחלקים גדולים יותר. מספיק להקשיב לפשעים המוזיקליים שמיק ג'אגר ביצע עם ג'וס סטון ודייב סטיוארט לפני שנתיים כדי להבין מה קורה כשחבורת מיליונרים שבעים מחליטה להפוך את הג'אמים שלה לאלבום.
זה בדיוק גם מה שהסופרגרופ Atoms For Peace, המורכבת מתום יורק (רדיוהד), נייג'ל גודריץ' (מפיק הבית של רדיוהד ומפיק על באופן כללי), פלי (רד הוט צ'ילי פפרס), המתופף ג'ואי וורונקר (REM בשנותיה האחרונות, בק) והפרקשניסט מאורו רפוסקו (הרכב ההופעות של דיוויד ביירן בין השאר) עשו ולכן אולי כדאי לפתוח בכך ש-Atoms For Peace הם לא באמת סופרגרופ, אלא להקת ליווי יוקרתית במיוחד. ההרכב, שהתחיל כלהקת ההופעות שהתמודדה בכבוד עם המלאכה המורכבת של תרגום שירי אלבום הסולו של יורק, "The Eraser", לבמה, לא הפך פתאום לדמוקרטי עם החלפת השם. זה עדיין המופע של יורק ב-100 אחוז. עכשיו רק נשאלת השאלה האם תפסנו אותו ביום טוב.
על פי הראיונות המקדימים, אלבום הבכורה של AFP, "Amok", נוצר בהשראת שיטת העבודה של מיילס דייוויס על "In a Silent Way" ו"Bitches Brew" שלושה ימים מרתוניים של נגינה חופשית עם הכוונה מינימלית, שמתוכם נערכו בהמשך תשעת השירים הסופיים בתוספת שכבה נדיבה של אלקטרוניקה. היה יכול להיות מעניין לשמוע כמה מהקלטות המקור ולנסות לזהות אם בהן מורגשת יותר דינמיקה של להקה. כך או כך התוצאה הסופית משלבת באופן מוקפד את הנגינה עם אותו זן של אלקטרוניקה שכלתנית שחביב על יורק (תחשבו Flying Lotus ,Burial ובמידה מסויימת גם Fourtet) והתוצאה מלאה בהפתעות קטנות שמי שלא מאזין באוזניות עלול לפספס. מה שקצת הולך לאיבוד בדרך הוא חדוות הנגינה המדבקת שהיית מצפה להרגיש מחטיבת קצב שמחברת את פלי עם ג'ואי וורונקר. "Amok" הוא אלבום ששם את הקצב לפני הכל, ואפילו מצליח לרענן פה ושם את החזון האלקטרוני הלא רקיד בדרך כלל של יורק וגודריץ' עם השפעות בריאות של אפרוביט (בעיקר ב"Before Your Very Eyes" הפותח וב"Stuck Together Pieces") , אבל הגרוב שלו נשמע קצת מחושב מדי.
מעבר לכמה משפטי מפתח, כמעט בלתי אפשרי לפענח את המילים שיורק שר, אבל בשלב זה כבר ניתן להניח שהן עוסקות בדרך כזו או אחרת בניכור וחוסר אונים מול עולם על סף קריסה פיזית, כלכלית ומוסרית. אתם כבר מכירים את השיר. מוזיקלית, עבודת ההפקה של גודריץ' מרשימה כרגיל ונשמעת כמו גרסת ה-HD לצליל הדחוס יותר של האחרון של רדיוהד, "The King Of Limbs". פלי הוא כנראה הליהוק המושלם לנגינה חיה של קווי בס שיכולים היו להיכתב גם במחשב בלי להתחשב בפריקת האצבעות של הנגן והתרומות שלו הן אלה שמצילות פעמים רבות שירים שנדמה שלא הולכים לשום מקום. מעל לכול מרחף הקול של טום יורק שנשמע כמו רוח הרפאים של ילד שנרצח באולפן הקלטות. הוא חיוני לגמרי לשירים מצוינים כמו "Default" ו"Unless" הבלונד רדהדי, קצת מיותר בקטעים אחרים שהיו יכולים להישאר אינסטרומנטליים כמו "Ingenue".
קשה שלא לחשוב על "Amok" כאלבום אח ל"The King Of Limbs". אולי יש לו קצת יותר גרוב והפקה בהירה יותר, אבל אפשר היה לערבב בקלות בין השירים שלהם ולהגריל מתוכם שני אלבומים חדשים ואחידים בערך באותה מידה. בדיוק כמו המקביל הרדיוהדי שלו, "Amok" הוא יצירה מינורית אבל מהנה. מלאה ברגעים שחייבים להעריך לפחות על מלאכת המחשבת שנדרשה כדי ליצור אותם, אבל בסופו של דבר קצת דלה בשירים.
מה אתם חשבתם על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק