יום רודף יום והחדשות נערמות זו על זו, הופכות את שהיה אתמול השערורייה המדוברת-הרותחת-הנכונה לדשן של הפרשה החדשה של היום. הזיכרון שלנו קצר, ואנחנו חיים על פתחו של הר געש תקשורתי. לא רק שטווח הקשב שלנו הולך ומצטמצם, גם ההפגזה המתמדת של מידע שאנחנו נתונים לה מכל הערוצים השונים, מעניקה לחדשות אורך חיים של פרפר. וכך באופן טבעי, הדברים אינם בהכרח מגיעים לסיום סיפורי עגול ושלם, אלא פשוט מתמסמסים; משאירים קצוות פרומים ואיזה הדהוד מרוחק, אם בכלל, של עצמם. מין חיקוי חיצוני לתחושה מציקה עמומה ששכחת משהו, אבל אתה לא יודע אם זה הדוד שדולק, התנור שלא נכבה או החוב לרשות השידור. אדים של אסון קטנטן שעלול או לא, לפרוץ שוב. אבל למי אכפת כל זמן שיש עוד פרשה טרייה ועסיסית לנעוץ בה שיניים, עד שגם זו תיטרף מאליה.
בתוכניתם החדשה של אורלי וילנאי וגיא מרוז, "אורלי וגיא חוזרים עם תשובה", יוצאים השניים לייצר סופים ולגאול את החדשות הישנות מפח המחזור של ההיסטוריה הקרובה. במציאות שרק רצה סביב הזנב של עצמה, ומול הדחף הקומפולסיבי של אנשי חדשות להיות הראשונים שקושרים פלצור סביב צוואר הדבר הבא, יש בזה אלמנט מרענן ממש. ובמקביל לאפקט הרענן, יש בזה גם חזרה לעקרונות הסיפור הקלאסי סוף סוף, משהו עם התחלה אמצע וסוף, עם פתרון וקתרזיס.
בפרק הראשון של "חוזרים עם תשובה", שבים אורלי וגיא לספר את סיפורו של אבי כהן כדורגלן העבר שנהרג בתאונה, ולמרות שהיה חתום על כרטיס אד"י, סירבו בסופו של דבר בני המשפחה לתרום את איבריו בעקבות התערבויות חיצוניות של אנשי דת. לחדי הזיכרון הסיפור של אבי כהן כשלעצמו אינו חדש, אבל בזמן אמת קיבלנו אותו במקטעים, כל התפתחות הטביעה את זו שלפניה, ואי אפשר היה לקבל פרספקטיבה מורכבת. אם לשפוט לפי התוכנית הראשונה והמוצלחת של "חוזרים עם תשובה", מרוז את וילנאי נמצאים כאן כדי לשקף את המורכבות. ובהיותם דוקו-אקטיביסטים נמרצים, חלק מהתפיסה של התוכנית היא גם לנסות ולהיטיב את המציאות ולא רק לתעד אותה.
אבי כהן היה אחד ממובילי היוזמה החשובה ומצילת החיים של אד"י, בחייו חתם על ההסכמה לתרומת כל איבר במותו שיוכל לשמש אדם נזקק. מעבר למעשה ההומאני כשלעצמו, יש בזה גם צוואה רוחנית ומוסרית, כזו שחייבים למלא ללא קשר לתפיסות האחרים-המשמעותיים למת. אלא שבישראל עדיין נדרשת חתימת המשפחה כדי לאשר את תרומת איברי המת, ועד שיתוקן הדבר בחוק, מוצאים עצמם האבלים בפני עוד שלב נורא וכואב בהשלמה עם מות יקירם. את הרגעים השבריריים, הסוחטים רגשית ממילא של התמודדות עם הבשורה שכהן לא יתעורר לחיים ושמכל בחינה רפואית הוא מת, ניצלו נציגי דת כדי לעשות נפשות למשנתם, והפעילו לחץ על המשפחה בצורת הבטחות שווא לתחיית המתים שלו.
במפגש של מרוז ווילנאי עם בני משפחתו של כהן - אנשים רהוטים ואינטליגנטים שכמו כל אחד אחר התקשו להתמודד עם הלם המוות הפתאומי של אהובם - מתבהרת התמונה באשר למה שהתרחש מאחורי הקלעים, והם מספרים על מכבש הלחצים הדתי שהופעל עליהם בידי זרים גמורים שהתיימרו לפזר הבטחות, רק כדי שלא ייתרמו איבריו של כהן. יחסית לסגנון התחקיר התוקפני בדרך כלל של מרוז את וילנאי, הצליחו השניים לשמור על רגישות ואיפוק מול בני המשפחה ושאר המרואיינים. השאלות הנכונות נשאלו, הצלבות המידע ההכרחיות נעשו, ואפילו סגמנט העיתונות-החוקרת ההכרחי בצורת הצילום הנסתר קיבל את המקום המסורתי. הפגשת אלמנתו של אבי כהן עם אותו מושתל לב שבזמנו חיכה לתרומה של כהן ז"ל וזו לא הגיעה, מה שבדרך כלל מריח ממניפולציה לא נעימה, נראה הפעם כסגירת מעגל יפה, וכהקלה לכל הצדדים.
מכל תוכניות התחקירים של הצמד, "חוזרים עם תשובה" נראה כפורמט האינטליגנטי מכולם, המעניין והעשוי טוב מכולם. יש לקוות שגם בתוכניות ההמשך, (לפחות אחת מהן תחזור לפרשת החייל הנעדר מג'די חלבי שגופתו נמצאה לאחר שנים רבות), ישכילו מרוז ווילנאי לשמור על האיזון העדין שהושג בתוכנית הבכורה רגישות לכל הנוגעים לדבר, והכלת המורכבויות האנושיות, תוך סטנדרטי תחקיר לא מתפשרים. אם זה אכן יהיה המצב, "חוזרים עם תשובה" יכולה להפוך לנוסחה מנצחת וחשובה שתעניק לסיפורים האנושיים את המקום שלהם, ותביא לסגירות מעגל שלמהדורות החדשות אין את רוחב היריעה לעשות. מעבר לפן האינפורמטיבי, יכול להיות בפורמט כמו של "חוזרים עם תשובה", גם מעשה של חסד קטן חזרה למי שנתפסו בשעתם הקשה, הבאת הדברים בשם אומרם, המצאת מנוחה נכונה.
מה אתם חשבתם על "אורלי וגיא חוזרים עם תשובה"? ספרו לנו בפייסבוק