"עלטה", סרט הביכורים הישראלי דל התקציב של מיכאל מאיר שיצא בסוף השבוע לאקרנים, נחת על פניו משום מקום, אך הצליח להימכר להפצה באינספור מדינות, להיחטף על ידי HBO ואפילו לחלוק את הזכייה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה עם "למלא את החלל" עתיר הבאזז. נראה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עדיין נושא חם בעולם, במיוחד כשהוא מטופל מזווית לא לגמרי צפויה. מאיר, שחי ב- 17 השנים האחרונות בארצות הברית, החליט לעשות את הסרט בעקבות סיפורים ששמע על גורלם המר של הומואים פלסטינים, שהתמודדותם הלאומית נמהלת בהתמודדותם עם דעות קדומות בחברה שלהם.
במובן זה, "עלטה" מהווה מעין השלמה לסרט הדוקומנטרי המדובר "גברים בלתי נראים" של יריב מוזר, שחשף את התופעה בהרחבה בשנה שעברה. יחד עם התסריטאית השותפה יעל שפריר, כתב מאיר סיפור אהבה גברי בין פלסטיני לישראלי, שנלחמים על הקשר שלהם מול המכשולים הכמעט מובנים מאליהם מכל צד. באופן צפוי למדי, הסרט שופע קלישאות של "סרטי סכסוך" ונסיון מגושם לשלב בין האישי לפוליטי, אך באופן פחות צפוי, יש בו גם כמות משמעותית של סצנות אפקטיביות ורגעים של אמינות אנושית נוגעת ללב, שהופכים אותו להיות ראוי לצפייה.
במרכז הסרט עומדת דמותו של נימר, סטודנט פלסטיני, שפוגש במהלך בילוי לילי בבר גייז תל אביבי את רועי, עורך דין ישראלי, ובין השניים ניצת סיפור אהבה. הבעיה היא שנימר נמצא בפחד מתמיד מהגילוי של זהותו המינית על ידי משפחתו, ומצד שני נמצא תחת לחץ מהשב"כ להפוך למשתף פעולה, מה שמוביל אותו למבוי סתום בעל פוטנציאל קטלני.
נקודת החוזק המובהקת של "עלטה" היא הופעתו של ניקולאס יעקוב האלמוני בתפקיד נימר. יש ביעקוב תמהיל נדיר בין עדינות לכריזמה, שיחד עם הטבעיות של הופעתו מעניקים לסרט מרכז רגשי משמעותי. גם מיכאל אלוני בתפקיד רועי הוא שחקן משובח, אם כי התסריט אינו מעניק לדמות שלו מספיק בשר והיא נותרת שטוחה מדי.
סצנות הסקס ביניהם נותרות מרומזות למדי, אך יש בהן מידה של אינטימיות אותנטית ואמינות רגשית, שהופכת אותן לאפקטיביות. מעבר לדמויות הראשיות, הסרט משופע בתפקידי משנה סטראוטיפיים של טרוריסטים פלסטיניים פנאטיים, חוקרי שב"כ אלימים, הורים ליברליים צבועים ועוד כהנה וכהנה. חלק מהזמן, הסרט מצליח להסוות ואף לרענן את הסטראוטיפים על ידי הכנות הרגשית שלו, אך הדבר אינו מצליח לו לאורך כל הדרך.
גם המורכבות הדרמטית והעומק הרגשי של "עלטה" הם, לטוב ולרע, בסיסיים למדי. הסרט מעמיד לעצמו משימה צנועה לספר סיפור מעניין, ונראה שאין לו יומרה לייצר אמירה אישית של ממש, ובטח לא אמנות גדולה. כשמוסיפים לעניין הזה גם את האסתטיקה, שהולכת רוב הזמן על צילומי תקריב דחוסים, מקבלים יצירה שעשויה לעבוד טוב יותר בפורמט הטלוויזיוני מאשר בבתי הקולנוע.
מחכים ל"עלטה"? ספרו לנו בפייסבוק