"שומר הזמן", ספרו החדש של מחבר רב המכר "ימי שלישי עם מורי"

זהו סיפור על משמעות הזמן.

והוא מתחיל לפני זמן רב מאוד, בשחר ימי ההיסטוריה של האדם, בילד יחף שרץ במעלה גבעה. לפניו רצה ילדה יחפה. הוא מנסה לתפוס אותה. זה קורה הרבה בין ילדות וילדים.
אצל שני אלה, כך יהיה תמיד.

שם הילד הוא דו?ר. הילדה היא א?לי.

בגיל זה מבנה גופם דומה עדיין, קולותיהם גבוהים ודקים ושערם כהה ועבות. פניהם מלאות נתזי בוץ.
תוך כדי ריצה, מביטה אלי לאחור אל דור ומחייכת. רגשותיה הם ניצני האהבה הראשונים. היא לוקחת אבן קטנה וזורקת אותה גבוה לכיוונו.

"דור!" היא צועקת.

דור, תוך כדי ריצה, סופר את נשימותיו.

הוא האדם הראשון שניסה אי פעם לעשות זאת – לספור, ליצור מספרים. הוא התחיל בכך שהצמיד שתי אצבעות זו לזו, והעניק לכל זוג צליל וערך. עד מהרה החל לספור כל דבר שנקרה בדרכו.

דור הוא ילד צייתן ועדין, אבל מחשבותיו עמוקות הרבה יותר משל האנשים סביבו. הוא שונה.
ובפרק מוקדם זה בהיסטוריה של האדם, ילד שונה אחד יכול לשנות את העולם.

ולכן אלוהים צופה בו.

"דור!" צועקת אלי.

הוא מביט בה ומחייך – הוא תמיד מחייך אל אלי – והאבן נופלת לרגליו. הוא מטה את ראשו ומנסח מחשבה.

"תזרקי עוד אבן!"

אלי זורקת אותה גבוה. דור סופר את אצבעותיו, צליל לאחת, צליל לשתיים –
"אהרררפפף!!"

ילד שלישי, נים, מתנגש בו בכוח מאחור. נים גדול וחזק ממנו בהרבה. הוא מצמיד את ברכו אל גבו של דור וקורא קריאת ניצחון רברבנית.

"אני המלך!"

כל שלושת הילדים צוחקים.
הם חוזרים לרוץ.

נסו לדמיין חיים ללא בקרת זמן.

סביר להניח שלא תצליחו. אתם יודעים איזה חודש עכשיו, איזו שנה, איזה יום בשבוע. יש שעון על הקיר או על לוח המחוונים במכונית. יש לכם יומן, לוח שנה, זמן לארוחת ערב וזמן לסרט. ובכל זאת, בכל מקום מסביבנו זוכה בקרת הזמן להתעלמות מוחלטת. ציפורים אינן מאחרות. כלבים אינם מציצים בשעונם. צבאים אינם עושים עניין מימי ההולדת החולפים.
רק האדם מודד את הזמן.

רק האדם מציין כל שעה שעוברת.
וזו הסיבה, שרק האדם חש פחד מצמית ומשתק שאף יצור אחר אינו מכיר.
פחד שהזמן יאזל.

שרה למון מפחדת שייגמר לה הזמן.

היא יוצאת מהמקלחת ומחשבת. עשרים דקות לייבש את השיער, חצי שעה לאיפור, חצי שעה להתלבש, רבע שעה להגיע לשם. שמונה וחצי, שמונה וחצי!
דלת חדרה נפתחת. אמה?, לוריין.

"חמודה?"

"אמא, את יכולה לדפוק בדלת!"

"בסדר, טוק-טוק."

לוריין מסתכלת על המיטה. היא רואה אפשרויות מונחות עליה, שני זוגות ג'ינס, שלוש חולצות טריקו, סוודר לבן.

"לאן את הולכת?"

"לשום מקום."

"את נפגשת עם מישהו?"

"לא."

"את נראית טוב בסוודר ה – "

"אמא!"

לוריין נאנחת. היא מרימה מגבת רטובה מהרצפה ויוצאת.
שרה חוזרת אל המראה. היא חושבת על הנער. היא צובטת את השומן במותניה. איכס.
שמונה וחצי, שמונה וחצי!
אין סיכוי שהיא תלבש את הסוודר הלבן.

ויקטור דלמונט מפחד שייגמר לו הזמן.

הוא וגרייס יוצאים מהמעלית אל דירת הגג שלהם. "תן לי את המעיל," אומרת גרייס. היא תולה אותו בארון.
שקט. ויקטור, בתמיכת מקל ההליכה, חולף ליד תמונת שמן גדולה של אמן צרפתי. בבטנו כאב עז. הוא צריך לבלוע כדור. הוא נכנס למשרדו, שמלא בספרים ובלוחות הוקרה ובשולחן מהגוני עצום.

ויקטור חושב על הרופא. אין הרבה מה לעשות. מה זאת אומרת? חודשים? שבועות? האם זהו סופו? לא יכול להיות שזה סופו.

הוא שומע את עקביה של גרייס על המרצפות. הוא שומע אותה מחייגת בטלפון. "רות, זו אני..." היא אומרת. רות, אחותה.
גרייס מנמיכה את קולה. "כרגע חזרנו מהרופא..."
לבד בכיסאו, ויקטור עורך את חשבונות חייו הדועכים. הוא מרגיש נשימה נור?ית מחזהו, כאילו מישהו דחק אותה החוצה. פניו מתעוותות בכאב. עיניו מתלחלחות.

כשילדים גדלים, הם נמשכים אל גורלם.

וכך גם דור, נים ואלי, שלושת הילדים מהגבעה ההיא.

נים היה לגבר גבוה ורחב כתפיים.

הוא נשא לבני בוץ בשירות אביו, שהיה בנאי. הוא אהב להיות חזק יותר מנערים אחרים. הכוח הפך להיות מוקד חייו.

אלי היתה ליפהפייה.

ואמה הזהירה אותה תמיד לקלוע את שערה לצמות ולהשפיל את עיניה, פן יעודד יופייה תשוקות רעות בקרב הגברים. אלי עטפה את עצמה בענווה מגוננת.

דור?

דור היה למודד דברים. הוא סימן אבנים, חרץ במקלות, הוא סידר בשורות זרדים, חלוקי אבן, כל דבר שהיה יכול לספור. קרה הרבה שהיה שוקע במחשבות חולמניות, ועד מהרה חדלו אחיו הגדולים לקרוא לו בצאתם לציד.
במקום לצאת לציד, נהג דור לרוץ על הגבעה עם אלי, ומוחו שעט קדימה וסימן לו לבוא בעקבותיו.






.

ואז, בבוקר חם אחד, קרה דבר מוזר.

דור, שבמונחים שלנו כבר היה נער, תקע מקל באדמה והתיישב לידו. השמש היתה חזקה והוא בחן את הצל שהטיל המקל.
הוא הניח אבן בקצה הצל כדי למדוד את אורכו. הוא שר לעצמו. הוא חשב על אלי. הם היו חברים מאז שהיו ילדים, אבל עכשיו הוא היה גבוה יותר והיא היתה רכה יותר, והוא הרגיש חולשה כשעיניה המושפלות עלו לפגוש את עיניו. הוא הרגיש כאילו הוא מתנדנד ונופל.

זבוב חלף בזמזום וקטע את חלומותיו בהקיץ. "אההה," הוא אמר וסילק אותו בתנועת יד. כשהשיב את מבטו אל המקל, צלו כבר לא הגיע עד האבן.

דור חיכה, אבל הצל המשיך לקטון, כי השמש המשיכה לגבוה בשמים. הוא החליט להשאיר כל דבר במקומו ולחזור מחר. ומחר, כשהשמש תטיל את הצל בדיוק על האבן, אותו רגע יהיה... אותו רגע כמו היום.
למעשה, הוא הסיק, האין כל יום מכיל רגע אחד כזה? שבו קו אחד מחבר בין הצל, המקל והאבן?

הוא יקרא לו "הרגע של אלי", והוא יחשוב עליה כל יום בהצטלבות הזו.

הוא נקש על מצחו בגאווה עצמית.
וכך החל האדם לסמן את הזמן.

לפתע, הזבוב חזר.

דור חבט בו שוב. אבל הפעם נמתח הזבוב לרצועה שחורה וארוכה. הרצועה נפתחה לכיס של אפלה.
מהכיס יצא גבר זקן בגלימה ארוכה ולבנה.
עיניו של דור התרחבו בפחד. הוא רצה לברוח, לצרוח, אבל גופו לא הגיב.

הזקן הפיץ אור חזק. הוא לא דיבר. הוא שלף את המקל של דור מהאדמה, והפך אותו לנחיל צרעות. הצרעות יצרו פס חדש של אפלה, שנפתחה כמו וילון.
הזקן פסע לתוכה.
ונעלם.

דור נמלט משם.

הוא מעולם לא סיפר לאיש על הביקור.
אפילו לא לאלי.
עד הסוף.

מיץ' אלבום / שומר הזמן, מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי, הוצאת מטר, 234 עמ'